בחופשת בית הספר של הילדים נסענו לבאר מילכה. (אפרופו הפוסט לפני האחרון על חמדנות של אדמה, שם המדינה מאפשרת "להגשים חלום" על דונם!) הפעם האחרונה שהייתי שם הייתה לפני למעלה מתריסר שנים אז עוד הייתי אב טרי וחשבתי שאני מבין משהו בחיים (כמו למשל לשחק ברעיון של לגור שם), מאז למדתי משהו וגיליתי שלמעשה אני לא מבין דבר וחצי דבר אבל בין לבין הצטרפו עוד ועוד ילדים (אם לא חמדנות של שטח אז חמדנות של ילדים).
המדבר בבאר מילכה אינו קיצוני כמו הערבה שם אנחנו מבלים את עיקר מחנות החורף שלנו ומאפשר מגוון צמחיה רחב ובעיקר עמוס בהרבה, אין לי העדפה כזאת או אחרת לנופים אבל הפריחה שם הייתה מרהיבה במיוחד, אני חושב שהניגוד החריף בין העונות מגביר את האקסטזה המינית. זאת אותה אורגיית המונים שמבקשת להשליך אל העתיד את הבלתי נודע. זאת אינטליגנציה שגוזרת ממסקנות העבר ומערבלת את קידודה לתצורה הפיזיולוגית שבין שימור לחדשנות. כך היא מגששת בפערים שיכולים לנוע מחד גיסא עקב בצד אגודל אך מאידך גם לרחף בזינוקי ענק במקרי קטסטרופות סביבתיות. בקיצור, גנטיקה היא דבר מופלא.
בלילה מסביב למדורה תוך כדי שיחה שמענו צלילי ירי ארוכים. ובבוקר למחרת אל הירי נוספו הדי פיצוצים חזקים שנמשכו למעלה משעה, סיורים דחופים של הצבא המקומי (מה שמכונה צה"ל) הסבירו לנו שכוחות של צבא מצריים נלחמים בכוחות דע"אש. דיווחים בחדשות בשבת העלו שעשרות אנשי דאע"ש נהרגו. כמה קטן ומטורף הוא העולם. יש משהו מעיר בזוועות הללו שמגיעות לפתח הבית, משך כל כך הרבה שנים בני האדם בעולם המערבי התרגלו להדחקת האלימות לשוליים עד שנדמה היה שבאמת היאוש נעשה כמעט נוח לרובם. אי אפשר עוד לברוח. את הזרעים שזרענו במשך דורות כולנו קוצרים ולצערי ממשיכים כנגד כל היגיון ותבונה להנביט את מעגל האימים הבא.
וככה לצלילי הפיצוצים שגודעים איברים, הורגים ובוטשים יצאתי עם המצלמה וכלים לאיסוף זרעים ומצאתי את אלו:
