אם הגעתם הנה דרך גוגל בחיפוש אחר דשא סינתטי אתם במקום הנכון. תעצרו.
קשה להגזים בחשיבות של האופנה הסוחפת של דשא מלאכותי אשר אחזה בישראל בשנים האחרונות, מה שהחל כקוריוז הפך לבון-טון מוחלט והרחיק הרבה מעבר לפונקציה הראשונית שלו. לצמד המילים דשא סינטטי או דשא מלאכותי (וגם דשא סינתטי עם ת' מבלבל) למעלה מעשרים אלף חיפושים בגוגל מידי חודש לכל אחד מהם . עשרות אתרים מתחרים על מחירים ומאות רבות של בתי עסק מתקינים יריעות פלסטיק ירוקות בגינות, גני משחקים, מגרשי ספורט, מסעדות ועוד. זאת היא ללא ספק תופעה רחבת היקף של בחירה אסתטית שנוגעות בחיי כולנו. אי אפשר להתעלם מן המרבדים הירוקים הללו, הם פוגשים אותנו בכל אשר נפנה. כבר הזכרתי זאת בכמה פוסטים אולם טרם הקדשתי לכך מקום מרכזי.
א.
ישנה הפרדה מוזרה ביותר בבחירה להעניק לתוצרי הפלסטיק מקום של כבוד מחוץ לבית לבין ההקפדה להרחיקם ממרכז חיינו הסלוני. כסאות ושולחנות "כתר" מעטרים אין ספור גינות בישראל, זה כביכול נוח, כביכול יעיל וכביכול חסכוני אך בעיקר נובע ממניעים של אופנה. שנים רבות כבר רובנו נסובים מסביב לשולחנות הלבנים/שחורים/ירוקים המכוערים באופן שקשה להאמין במקום שאמור להיות פנינה של יופי. האם היינו מעלים על הדעת לעשות זאת עשרה מטרים משם בתוך הסלון?
את מעגל התנועה שמצולם למטה מעטר דשא סינתטי, הצבעונים הכמעט סינטטיים והזיית (שלום שלום ואין שלום) הם בסוף תצוגת תכלית לעולם מושגים של קיטש חלול ופוליטיקה ברוטלית המעצבת את הזיכרון הקולקטיבי.
ב.
הדשא הסינתטי אינו רק פונקציונלי, הוא מעבר לסימון מושגי של הצומח, אם בעבר הייתה ההתייחסות מוטבעת בהתבוננות והמילה "דשא" באה יחד עם חווית צמיחה אותנטית מלווה במגע, בתחושת לחות וקרירות הנובעת מאידוי המים דרך העלווה, במראה מגוון על אף ההומוגניות של המין הרי ש"דשא מלאכותי" הוא כבר אינו דשא, הוא הד לרעיון, אפשר לומר שזה לא חדש משום שצמחים מלאכותיים נמצאים במסדרונות קופות החולים כבר עשרות שנים (ביליתי שם הרבה בילדותי) אבל איש מאתנו לא לקח אותם לגינה שלו, גננים לא נקראים לשתול עצים מלאכותיים ולהצמיד להם תפוזי פלסטיק. ולקרוא להם "עצי הדר סינתטיים". השלב הזה הוא משמעותי משום שהוא מעבר מושגי בפנטזיה הנרקמת בראשנו בבואנו לפגוש את החיים. אנחנו לא רק באסקפיזם גן העדן האבוד ובניסיונו לשחזרו בחצר ביתנו אלא בסימון הפנטזיה כמושג, אפשר באותה מידה להצמיד יריעת ניילון שחורה או שקופה עליה יהיו רשומים במרווחים שווים בכל 20 ס"מ המילה "דשא".
ג.
מן התמונה למעלה (מסעדה בקניון בת"א) אפשר ללמוד מה צפוי לנו, אפשר למסגר ולתלות על הקיר. ג'קסון פולוק זה לא אבל אני בטוח שיהיו שיחשבו שזה כן.
ד.
גם לדשא רגיל יש מחיר סביבתי, הוא דורש כיסוח, השקיה, דישון, אוורור, הוא רגיש למזיקים שונים והוא בא מתוך אותו אסקפיזם ילדותי שאליו כולנו נמלטים. אירלנד, ניו זילנד, תאילנד. כולנו רוצים לחוש כמלכים לשבועיים בשנה, אז קונים כרטיס טיסה ונותנים לאנשים אחרים לכבס את בגדינו, להתקין לנו מאכלים, לשטוף לנו את הכלים והרצפות, למתוח את הסדינים ולצחצח את האסלות לאחר השימוש. שבועיים של חו"ל רק פעם בשנה, זה מטעין אותנו מחדש. בין לבין נוכל להיזכר בכך בעודנו מתגלגלים על 30 מ"ר כר הדשא המרובע בחצר.
אני לא פה. אני בגן עדן.
ה.
"דשא" הוא חיים, הוא הטמעה של פוטונים, אנרגיה שמתגלגלת בחומר, חומר שמתגלגל לאנרגיה, התמרה תמידית שרק הכרתנו המוגבלת לוכדת אותו בזמן ונותנת לו שם. יש לכל עלה אין ספור תאים, הם נפתחים, מתפצלים, נושמים, בונים עוד ועוד חומר, משתמשים בעוד ועוד אנרגיה. יש לכך משמעות, זהו רטט, דחף פנימי לנוע. זהו אותו הדחף אשר נמצא בתוכנו.
"דשא סינתטי" היה בעבר חיים, הם נכחדו לפני מיליוני שנים והפכו לחומר צמיג ושמנוני שמחירו משתנה חדשות לבקרים בעקבות ביקושים , ספקולציות מופרכות ומשברים פוליטיים. אין בו כל רטט, אין בו טיפה אחת של חיים, של כמיהה. הוא תוצר נלווה לתעשייה (חלק גדול עשוי מצמיגים גרוסים), הוא אינו שונה מצינורות השקיה, שקיות זבל ומלחצני המקלדת שנמצאים מול עינכם.
ו.
דשא סינתטי מעלה את הטמפרטורה במקום להוריד.
ז.
בשלב הזה בדרך כלל נהוג לומר על טעם וריח אין להתווכח. טוב זה בהנחה שכולנו אנשים חופשיים משיקולים של ברוני סמים ואופנות, יבואנים, פרסומאים ומדורי רכילות. (הנה כמה דוגמאות: כאן, כאן וכאן) שכן התרבות פוסחת מעלינו ואנו רק מושיטים את היד באופן אקראי ונוטלים מרצוננו וטעמנו החופשי מאיקאה את הכיסא האחרון, מקוקה קולה את המשקה האחרון ומאולפני פיקסר את הסרט האחרון.
ופעם בארבע שנים גם מטילים בקלפי איזה פתק חופשי.
אנשים חופשיים להתגלגל על דשא סינתטי.
ח.
בסופו של יום זאת רק אסתטיקה. זוטות.
היי אבינדב,
מסכימה. רק רציתי לעדכן אותך בעובדה המזוויעה שגננים דווקא כן נקראים לשתול עצים מלאכותיים. דוגמא מובהקת לכך – "אם כל הדוגמאות" – אפשר למצוא במתחם החנייה של "מתחם ירקונים", שם פתחו קניון ומרכז קניות חדש, הנטוע כולו עצי דקל מלאכותיים לתפארת מדינת ישראל.
את לא רצינית! תמונות! (ברשותך אכניס לפוסט הבא)
אין לי.. אני לא גרה ליד. כשיזדמן לי לעבור בסביבה אצלם ואשלח לך.
היי אבינדב,
כצפוי הפוסט שלך על הסינטטי מעורר אצלי מבול של טיעונים בנושא אבל אני מנסה רגע לנשום ולסנן את הרלונטיים ביותר. מגיעה לשניים האחד עוסק במילה ובכוחה , כולנו משתמשים במונח דשא סינטטתי כאילו שמדובר בדשא רק מסוג אחר, כשלמישהיא יש יד סינטטתית נהוג לכנות אותה תותבת כדי לסמן שזה לא מתפקד באותה צורה אותו הדבר לגבי ההבדל בין אגם לבריכה/מאגר, אנחנו בפרדס חנה התייחסנו למוצר המדובר במילים "השטיחים" או "הזן הפולש" כדי להבדיל בין דשא למרבדים הפלסטיים המתחזים. ההרהור השני עוסק במרבדים המתחזים במרחב הציבורי, השטחים הפתוחים בתוך איי הבטון בהם אנו חיים משמשים את כל בעלי החיים שלא ויתרו ונסוגו או נכחדו את הציפורים שמחפשות שלשולים בדשא, את חיפושית הזבל המתנהלת בין הגבעולים את הקיפודים, הצפרדעים וחזירי הבר שמחטטים בקומפוסטרים בחיפה, מבחינתם כיסוי בטון או דשא סינטתי הם בעלי אותם תכונות שטח בנוי שלא מחדיר נגר עילי – מת
אני מסכים אבל חושב שיש פה משהו מעבר, ריצוף באבן מקומית לא יעורר את אותה התחושה שמרבדי הפלסטיק הללו עושים למרות שגם הוא לא מאפשר יצירת כר מחיה. זה גורם פיזית לתחושת חלחלה, ללכת על יחף על המרבדים הללו זאת תחושה של זוהמה תעשייתית.
כתבת נהדר – מרתק לקריאה.
מתגעגעת לימים שכולנו התגלגלנו על הדשא, שיחקנו, נהנינו. היום הרבה דשאים מיותמים או שאסור בכלל לדרוך – מזל שיש כמה פארקים. ואם לא ברור, לא אוהבת דשא סינטטי 🙂
אלו היו ימים אחרים, אז גם רצו להפריח את הנגב במקום לתת למדבר להיות. במידה רבה אנחנו משלמים היום על הגילגולים של פעם, כמו גם עוד על הרבה דברים.
תודה.
מצויין. מלא תובנות יפהפהיות על הכיעור הזה
כדאי לזכור גם שמי שבאמת הרוויח מהסינטטי הוא הדשא "האמיתי", גם הוא כשלעצמו מעל לכל קונספט. קונצעפט מעניין ובעייתי
אוי אבינדב, אני מגיב דווקא בגלל שאני מחבב ומעריך אותך.
אבל צר לי, פסקאות רבות בפוסט שלך היו בעיני מתנשאות ומכלילות
איבדת אותי כבר בהתחלה. מאיפה הקביעה שהבחירה בדשא סינטטי היא טרנד שמקורו רק באופנות?
מי שמך לך להחליט שזה כביכול נוח ויעיל ולא נוח ויעיל באמת עבור מישהו?
התחושה היא שאתה מנסה לחלק את העולם לשני סוגים. הרדודים שמחפשים כל היום טרנדים ואופנות
ויש להניח שגם יבחרו בדשא מלאכותי, והאמיתיים ערכיים, כלומר אתה, שיבחרו כמובן בדשא אמיתי.
אני הייתי שבוי בטרנד אחר: שדשא מלאכותי זה גועל נפש, ובמשך שנים נאבקתי לשווא בגינה מוצלת מדי, כלבה ושלושה ילדים.
ואז פתחתי את הראש ובדקתי את האפשרויות שהחיים מזמנים לי. הדשא המלאכותי ששמתי הוא אחת ההחלטות הטובות שעשיתי מבחינת הגינה
במקום לבוסס בבוץ אנחנו נהנים ממרבד ירוק. מבלים זמן איכות עם המשפחה ועם חברים. פתחתי את הראש. ניקיתי את הראש מדיעות קדומות.
אני רוצה להעיר שאנשים הם לא או או. לפעמים הם הולכים אחרי אופנות, לפעמים אחרי הלב, לפעמים הם מחוברים ולפעמים מנותקים, לפעמים ערכיים ולפעמים לא. תתפלא יש אנשים הגיוניים שלא נוהים אחרי טרנדים, שיעדיפו את הדבר הפלסטי הזה. והאמת גם אם תנאי הגינה היו מאפשרים דשא רגיל היום הייתי בוחר סינטטי. בלי שאלה. זה מתאים לי ולחיי. וכמובן אתה מוזמן לחשוב אחרת. אבל לא מזיז לי אם זה טרנדי או לא.
שלום יורם.
תודה על ההערות.
איש לו שמני להיות לבורר ומחליט, אני מבקר, בדרך כלל אנחנו מבקרים בתוך ראשנו: זה יפה וזה מכוער, זה רדוד וזה מרומם. אנחנו עושים זאת יום יום, שעה שעה. באוכל, במוזיקה, בבגדים. יש לנו טעם, אנחנו בוררים ומעדיפים. במקרה או שלא במקרה אני כותב על העדפות אלו שלי בגינון בפרט ובתרבות בכלל. אני לא מחלק את העולם לשני סוגים אלא מצביע על התופעה ומנסה למצוא לה סיבות, לתת רעיונות, הקשרים, בהחלט ייתכן שגם מופרכים. הטרנד, האופנה היא חלק אדיר במכלול חיינו, זה חלק ממה שניסיתי להצביע עליו. הוא לא רק בלבוש ובאוכל, באמונות ובזהות שלנו, הוא אף מגיע למספר הילדים שאנו בוחרים להביא לעולם. "שיקולים כלכליים" זאת מכבסת מילים. בבני ברק מביאים עשרה ילדים ובתל אביב שלושה.
אני לא אוהב דשא בכלל. זה האמיתי או המלאכותי. גם לא את הירוק של השכן.
וכן גם אני נכנע לאופנות. כל הזמן.
ותגיד שזה אתה פעם הבאה, "יורם עבד הדני"? של קרן היה חוסך את שבטי. רק עכשיו נעמה אמרה לי.
תוציא את הדשא ותשים מחצלאות. אפילו שזה מפלסטיק זה לא מנסה להתחפש.
וואי וואי, ועוד כתבתי ברוני סמים יחד עם פרסומאים!
אבינדב יקירי.
קודם כל מגיע לי שלא חסכת שבטך. כי גם לא חסכתי שבטי ראשון, כך שאנחנו תיקו בשבטים.
כמובן שיש הרבה אמת בבלוג, על אופנות טרנדים וברוני סמים ופרסומאים. גם אני סובל מהם.
העניין הוא כזה. ושוב אני מכניס עניין משפחחתי. כשנמה ואיתן יושבים אצלנו על ה"דשא" כיף להם. למרות שנמה אומרת שבראש היא מזדעזעת אבל בלב כיף לה נורא וזה נראה נהדר. (מקווה שאני לא עושה לנמה נזק לשנים… )
הסיבה היחידה שהיתה לי לא לשים דשא סינטטי היתה שחברים קרובים כמו נמה ואיתן לא היו אוהבים את הרעיון. וחששתי מהקבלה החברתית וממה שיחשבו עלי.
בסוף החלטתי שזה החיים שלי והבית שלי ואני ולקחתי החלטה, בעיני אמיצה. כנגד הטרנד והבון טון של דשא אמיתי.
ולכן אני טוען שאנחנו לא רק עבדים של פיקסר וקוקה קולה, אלא לפעמים גם של הפחד מהם.
מרוב החשש להיות עבד נדמה לי שאתה מונע מעצמך חופש רגשי ומחשבתי, ואולי אני מפריז ואני באמת לא מכיר אותך מספיק, אבל כך אני מרגיש.
ההגדרה של אדם את עצמו על דרך השלילה היא מעניינת אבל לפעמים היא יכולה למנוע ממנו הרבה חופש בחירה. אני לא אומר שזאת הדרך שאתה מגדיר את עצמך,אבל יש לכתיבה של הפוסט הזה יש ארומה כזאת.
אתה מבקר המון דברים. את איקאה, את הסרטים של פיקסר. בשני הדברים האלה יש גם דברים שליליים וגם דברים חיוביים. יש לנו זוג חברים בעלי טעם נפלא בריהוט ובאוכל, רוב הרהיטים שלהם הם עבודת יד, חלק מאיטליה, וחלק, בצד הפרקטי של העניין הם מאיקאה. (לגבי קוקה קולה אני מסכים איתך…)
והתחושה היא שהדרך שלך להגדיר את התופעה היא לשים עליה איקס ותמרור אזהרה. אני מנחש שאתה עשוי כל חייך להימנע מסרטים של פיקסר. שזה קצת חבל לא?
אתה באמת מגדיר תופעות, ואכן דשא סינטטי הוא תופעה. אבל נראה לי שאתה רוצה להאמין שזה בון טון, ואני אומר לך שהרבה יותר מבון טון זה הצורך של אנשים בנוחות. תקרא לזה עצלנות. תקרא לזה קיצורי דרך.
ושוב איך אני יודע שאתה שולל? כי אפילו מתוך נחמדות אתה עדיין מציע לי לפרוש מחצלות. אתה לא אומר. הבנתי זה טעמך, סבבה. אבל מה לעשות. היינו עם מחצלות הרבה זמן. זה בלגאן נוראי. זה לא נוח. זה לא עומד בגשם זה מתמלא חול ובוץ. צריך להוריד את זה לשים את זה. זה כאב ראש.
האם אני אדם שחי בזיוף? אולי לפעמים. אולי בעניין של הדשא. יש לי הרבה צדדים. אם הייתי תובע מעצמי להיות אמיתי בכל סנטימטר של חיי הייתי בנאדם מתיש ומותש. ואגב אני גם לא אדיוט. אני לא יושב בבית וחושב שיש לי דשא טבעי. אני גם לא שואף שזה מה שיהיה לי. יש לי סוג של שטיח פרקטי, שבעיני נראה בסדר גמור.
נכון. הוא מנסה להיראות כמו משהו אחר. הוא מצייר לי תמונה של דשא אמיתי. אבל בעצם מה כל כך נורא בזה? במיוחד שהתמונה של הדשא המלאכותי כיום קרובה ברמות עצומות למקור?
השאלה הפילוסופית לגבי אמת וחיקוי. לגבי תמונה מקורית ופוסטר היא תמיד מרתקת. גם ההכרה שלך בניסיון של הגינה להיות אירלנד היא מקורית ומעניינת.(בעצם גם דשא אמיתי הוא סוג של זיוף של עשב פרא בשדה אירלנדי טבעי. וייתכן שיושב איזה אבינדב אירי ולועג לך על הקיקויה והבפלו המגוחכים שאתה שותל)
לסיכום הדשא הסינטטי שלי (אגב ארבעה גוונים!!!) מצפה ממך לטיפה יותר אמפטיה. ואני הייתי שמח אם היית מבין שיש מקרים שמותר קצת לזייף. אחרת באמת יהיה קשה לשרוד בחיים הקצרים האלה.
זהו. מקווה שהסברתי את עצמי. ומתנצל אם הייתי חריף מדי.
יום נעים
יורם
ועוד משהו. יש הרבה מקומות שבהם דשא סינטטי נראה לי מזעזע. אבל ממש. במיוחד הדשאים הזולים יותר.
הילד הבוכה מהתחנה המרכזית פרוש על עשרות מטרים רבועים. כאמור. הכל תלוי הקשר.
יורמיקו, אני שותה קולה וקפה, סודה עם הרבה לימון ובעיקר מים. אני חושב שרטטוי הוא סרט גאוני והלכתי עם הילדים לראות את "אמיצה" ומאוד נהניתי, יש לי אפילו לא מעט רהיטים מאיקאה כמו גם עבודת יד שמצאתי ברחוב או שקניתי יד שניה.
אני מתעב דשא באפלו וקיקויה עוד יותר מסינתטי ובהחלט חושב שהם מגוחכים.
אתה מודד אותי לחינם.
ואם אתה מפחד מתגובות של חברים או משפחה או אלוהים (יודע מה) או הכי מפחידה זאת נעמה אז זה באמת דבר גרוע וסחטיין שלא נכנעת לכך.
אבל זה כן בון טון, נוח יותר זה ריצוף, השטיח הירוק שלך לא יראה טוב בעוד שש שבע שנים, הוא יעלה ריח נוראי ויראה כמו שנראה דשא סינתטי לאחר שש שבע שנים
א. אני לא באמת מפחד מנעמה. וכאן אני מתקן מה שכתבתי קודם אבל היה לי חשש גדול שלא יהיה להם כיף אצלי. שהם יתבאסו ממני כבן אדם.
כולנו רוצים שהחברים הקרובים יהיו מבסוטים מאיתנו לא?
ב. אני שמח שאתה נהנה מאיקאה ורטטוי, וכנראה טעיתי בך.
ג. גם אני נאלץ להתעקש בעניין הבון טון. לפחות לא במקרה שלי. בחיי אלוהים וספר התורה זאת היתה החלטה פרקטית ולא אופנתית.
ד. אתה ממשיך לנסות לשכנע וזה באמת מרשים שאתה לא מוותר, אבל צר לי. כבר כשקניתי הבנתי שעוד חמש שש שנים אחליף את הדשא לאותו דשא בדיוק. נורא לא נוח לשכב על ריצוף. או לשחק עם הכלבה. כמובן במקרה שלנו. אני בטוח שיש משפחות שעושות התעמלות קרקע על אבן ירושלמית.
ה. אתה באמת מתעב דשא באפלו? מתעב??? זאת לא מילה קצת חריפה בשביל דשא???
א. טוב נעמה לא באמת מפחידה, אולי רק קצת.
ב. אני משתדל באופן כללי ליהנות בחיים, אין לי אג'נדה נוצרית של סבל.
ג. אני לא טוען שאתה הולך לחנות וקונה דשא בגלל שזה הבון טון. אני מתכוון שאתה ואני ועוד שאר חבר מרענו באופן פסיבי עושים זאת כל העת, זה פשוט משפיע עלינו, מה שרואים בחוץ בסוף גם מגיע לבית. לפני עשרים שנים גם היה דשא סינתטי ואז מעטים חשבו לשים זאת בביתם. אנשים לא אומרים לעצמם "זה אופנתי 3 ילדים וכלב אז אעשה זאת גם" הם פשוט עושים זאת, כמו שבהלסינקי עושים אחד ובבני ברק תשעה (בלי כלב). הבון טון אינו רק מניע ילדות שטופות מוח בנות 15 לתסרוקות של מושא הערצתן וילדים שטופי מוח בני 18 להחזיק רובה ולרוץ על הג'בלאות. הוא פשוט השפעה חברתית חזקה, כמעט מוחלטת. כאשר אתה אמרת שיש אנשים שנוטים אחר נהיית ליבם זה נשמע יפה אבל במציאות הנהייה הזאת היא לא יותר מאוסף גחמות ואין ספור השפעות. הלב הוא תוצר התניה ובכדי לפתוח אותו נדרש יותר מראקציה לאופנה.
ד. אתה יכול להמשיך להחזיק את הדשא הסינתטי, אולי אפילו אבוא לאכול אצלכם סלט בהזדמנות, זה נכון שעל אבן (כורכר תתאים יותר לאזור שלכם מגיר) לא נעים לעשות פליק פלק אבל אפשר פשוט לעשות זאת על הקיקויה בפארק השכונתי, לכלבים נוח בכול מקום ובטח על שטיח קטן, קח חיה רוב האנושות וזה בסדר, מצד שני אפשר גם לרפד במזרוני גומי אם ממש מתעקשים.
ה. מתעב זאת מילה מאוד חזקה, זה מה שכמה אנשי ימין חשים כשהם נזכרים ביאסר ערפאת ואנשי שמאל כשהם נזכרים ביגאל עמיר. לא אני לא מתעב, לא קיקויה, לא באפלו, לא סינתטי, לא את יגאל עמיר ולא את יאסר ערפאת. רק צורת ביטוי מוקצנת לצורך העניין.
אני הנעמה המדוברת. קראתי בחיוך אוהב את הפינג פונג בינכם. לחיי החיים
אתה מוזמן בשמחה לסלט….
רק תנאי קטן. בסוף הארוחה אתה חייב לצאת החוצה ולהכריז ״וואו איזה דשא מהמם, יורמיקו צדקת אני חוזר בי ופותח רשת של דשא סינטטי
ואני מציע לך שם וסיסמא: ״ירוקי בגין, יותר אמיתי מהדבר האמיתי.״ הולך? (-:
נעמונת, נשיקות. מקווה שלא נשאתי את שמך לשוא.
את גם מוזמנת
Begin Artificial Turf Corporations נשמע טוב יותר.
תודה על הפוסט – כמובן שדשא סינטטתי חוסך בדשן לדשא 🙂
הדבר הכי חשוב—-לא הזכרת, דשא סינטתי מבזבז מים!!!
בעוד שהטבעי סופג כל שנה 500 ליטר מי גשם לכל מ'ר ומחדיר אותם לקרקע, הדשא הסינטתי מנקז את המים האלו לים. אז אולי הצרכן הפרטי חוסך קצת כסף בחשבון המים שלו, אבל משק המים הכללי מפסיד.
אם כבר אז יריעות קטנות -פעם קראנו לזה מחצלת, שאוספים בבא החורף ומאחסנים.
אבל הטבעי צורך 5 ליטר מים ביום בחודשים החמים שהם יותר ממאה ימים. אני חושב שבחישוב הזה דווקא לא נצא טוב.
אסתטי, רעיוני, סביבתי, אקולוגי, פנגשוואי, ובכל היבט אחר, הדשא הסינטתי הוא גועל נפש ואין לי בעיה להצהיר שאני מתעבת אותו, הוא האנטיכרייסט של הגינון והגיע הזמן להוציאו מחוץ לחוק (ובדרך כלל אני בתאדם ממש לא קיצונית).
את בכורתי לא שלחתי פעם לגן כי היה שם דשא סינטתי ומבחינתי זה אומר הכל.
לגבי טיעון המים, הרי שלדעתי כלל אין צורך במדשאות גדולות בגינות הפרטיות כמו שהמראה של גינה טרופית ממש לא קשור.
בכלל, כל עניין בעיית המים בישראל נראה לי כמו כל דבר אחר כאן, משמש לספינים לעליית מחירים תוך שהמדיניות הממשלתית בעניין תמוהה ומקוממת, כיצד מדינה עניה במיים מעודדת יצוא של חקלאות, הדבר שקול ליצוא מים, והאם הם לא מסובסדים? לפחות פעם היה כך.
ובעניין אחר, הבלוג שלך מרתק ואני מצטרפת לכל הסופרלטיבים שקראתי בדרך. השילוב של הירוק עם שאר הרוח המעמיק והמעשיר נדיר במחוזותינו.
מאוד חבל לי שהבלוג משום מה לא מצליח לעלות באיפד, לרגע הוא מופיע ואז הדף ריק.
ועוד דבר קטנצ'יק – היה מאוד נחמד אם היה תוסף וורדפרס לעקוב אחרי תגובות:)
אופס, רק אחרי שהגבתי ראיתי שיש תוסף כזה.
אעביר את עניין האיפד לערוצים המוסמכים. תודה על הסופרלטיבים.
לעניין הגן, אני חושב שכדאי לחשוב פעמיים לפני שיפוט כזה, כמי ששרוי עמוק בביצת הוולדורף החמימה, לא תמיד צעצועים מעץ מלא ובדי פשתן וכותנה עושים "חינוך" למעשה חינוכי. בסוף זה שאר רוח ולא חומר.
הערתך נכונה, אבל של אותו גן, לא רק הדשא היה סינטתי, כל הגישה הייתה כזו.
גם אנחנו בביצה של וולדורף ובמקרה שלנו יצא שזו ממש חממה, מה גם שסבתו ז"ל של בן זוגי נחשבת לאחת מהאנטרופוסופים הראשונים בארץ.
אני בודקת מדי פעם באיפד ומקווה שיסתדר בקרוב.
הביצה של וולדורף נמצאת בשכנות לטירה של וולדרמוט?
זה וולדמורט עם ד' אלא אם כן זה שיבוש מכוון כמו אלוקים.