עבודה צומחת – growing project

בחודשים האחרונים הזנחתי עד מאוד את הבלוג מן הסיבה העיקרית שחזרתי לתחום האמנות ואנסה בפוסט זה לשפוך מעט אור על התהוות גוף ורוח העבודה, החומרים לא יהיו זרים לקהל הקוראים הקבוע.

פתחתי דף בשם עבודה צומחת – growing project בפייסבוק, אתם מוזמנים לעקוב שם אחר התהליך.

נתחיל אולי בטרי גיליאם, בסרט 12 קופים יש הרבה, אבל מעבר להיבט הפנטסטי-בדיוני של החזרה בזמן והתעסקות ברצון חופשי ודטרמניזם מופיע הנוף האורבני כפוסט-קטסטרופה. העיר ננטשה לחלוטין בעקבות מגפה ויראלית שאחריה מנסה הגיבור להתחקות. זהו כמובן לא הסרט היחידי בו בני האדם נעלמים מעל פני האדמה אך יכולתו של גיליאם לעצב את העיר הנטושה הנכבשת מחדש על ידי הטבע הפראי והיחס של החברה ל"משוגע" הבלתי מתורבת הוא חוט שני מעורר השתאות שעובר לאורך הסרט כולו (הוא עוסק בהם בסרטים אחרים כמובן כ"פישר קינג"). בסצנות מופלאות בהן הגיבור עושה דרכו מבטן האדמה שם מצטופפת יתרת האנושות אל פניה החיצוניים שם תרות חיות הבר שהשתחררו מגני החיות נראית העיר הנטושה בה הצומח גבר חזרה על האדם ושב למרחבים מהם גורש לאורך השנים.

כל מי שקורא את הבלוג בוודאי כבר מזמן הבחין בהתעניינותי בהתנגשות המתמדת שבין התרבות והבר ובמתח המתמיד שתחזוקת התרבות מקיימת. צילומים רבים של אילנתה בלוטית הם רק חלק מכך, כתבתי בעבר על דטרויט והנטישה ההמונית עקב משבר שוק הרכב האסייתי והפרוור הבורגני שהביאה לחזרת הבר אל תוך העיור המרוקן (מקרוב ל 2 מיליון איש לשבע מאות אלף כיום).

יש עוד כמה מקרים מודרניים כאלו אם כי לא בקנה מידה שכזה; האחד הוא צ'רנוביל שבאוקראינה, בשנת 1986 בעקבות כשל הותך הכור הגרעיני לייצור חשמל וגרם לאסון הסביבתי הגרעיני הגדול בהיסטוריה (האזרחי). העיירה בת 15 אלף תושבים נטשה את המקום לחלוטין. התמונה הבאה היא מפארק השעשועים שם:

ויש עוד מקרה חדש, לפני שנתיים ביפן בעקבות רעש האדמה והצונמי נפגע הכור בפוקושימה, העיירה הצמודה אוקומה ננטשה. למעלה מרבבת בני אדמה לא שבו אליה ולא ישובו עוד. שנתיים לאסון וכבר עשביה חודרת לשַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט, ממש ואניטס אורבני.

כמובן שישנם מקרים רבים בהיסטוריה בהם צוויליזציות קרסו והשאירו ערים אך המודרניות בכל זאת שונה קודם כל בגלל הניתוק המוחלט מן הטבע שהמלט, האספלט והפלדה עושים. ושנית בגלל הממדים הן האנכיים והן האופקיים. ומלבד זאת הצמחייה בעקבות המיכון הפכה לכלי עיצובי שאינו שונה מהבטון במהותו.

המתח הזה כמובן מלווה אותנו כל העת, תשלומי ארנונה רבים מוקדשים לתחזוקה מתמדת של העיר על מנת לא להפוך לאוקומה/צ'רנוביל/דטרויט אך התודעה האנושית היא לא היחידה המבקשת לאחוז בבטון היצוק על הסלע ולכן כשם שאנו ניזונים ופולטים, נושמים ומזיעים כך הזרעים ממשיכים לנבוט ולהנביט.

לפני שנה או שנתיים כתבתי באחד הפוסטים אודות השינוי הנופי שהמהפכה החקלאית והתעוררות התרבות גרמה. פרסמתי אז את הגרף הבא אותו הבאתי ממחקר גאולוגי שערכו מספר מדענים ( Frank Harald Neumann, Elisa J Kagan, Markus J Schwab, Mordechai Stein ) הגרף הוא mind blower אמיתי משום שהוא מאפשר הצצה מדויקת לשינויים הבוטניים שפקדו את האזור באלפי השנים האחרונות. זהו "בסך הכל" ספירת מאובני אבקנים של מינים שונים בחתך שנים מדויק. אך ניתוח של הגרף ביחס לשינויים המדיניים-פוליטיים הוא מאלף. ובעיקר מלמד דבר מה שלא יכולנו לדעת בלעדיו.

את השינויים הדרמטיים ביותר לא עשו העות'ומאנים ברצונם לנצח את מלחמת העולם הראשונה אלא חקלאים שביקשו לשרוד ולמכור שמן זית לאימפריה הלניסטית עולה. בירוא יערות בעבר (ובאמזונס עד ימים אלו) הייתה משימה שהופקדה בידי מאכלת האש אשר לעתים מסתפקת בדונם אחד אך עם רוח טובה היא תעכל יער שלם. והיערות אשר כיסו את פני הארץ היו לא של אלון מצוי כפי שאנו נוטים לחשוב על פי מראה העיניים היום (בהרי יהודה) אלא של אלון התבור. מסתבר שאלון התבור בתנאים הללו מתקשה להתאושש משרפות ביחס לאלון מצוי ולכן מה שאנו מכנים בשם "טבע" או "בר" בשמורות שסביב לירושלים עבר כבר הוא מניפולציה אנושית מרחיקת לכת לפני שבעת אלפים שנים ומאז לא חזר למצבו המקורי.

כל אותו פורמט שאנו מכנים בשם "טבע" עבר באלפי השנים האחרונות גלגולים שונים. הערצה רומנטית מחד גיסא ובהלה היסטרית שהולידה שליטה קפדנית מאידך. כמובן שהיו גם ערבובים פרוורטים שהולידו ברוטליות שקשה להאמין שבאמת היו במציאות כקרבות בני אדם באריות בקולוסיאום ברומא.

התרבות הפכה את השליטה בטבע ובפחד הקמאי ממנו לשפה, אנחנו חיים (ברוב העולם לפחות) כבר דורות ארוכים ללא זאבים, דובים ואריות. אך צריך לזכור שבזמן שגני ורסאי נוצרו, לא רק שליחי התרבות תלו ילדים בפומבי כעונש על גנבת לחם אלא בני האדם עדיין התגוננו באופן ממשי מול הבר המאיים. זאבים שוטטו ביערות סביב פריז כמו גם באירופה כולה וזאבים באירופה אינם דומים כלל לדבר הכחוש שמסתובב ברחבי הנגב והגולן, אלו כלבי על במשקל חמישים-שישים ק"ג הנעים בלהקות. אגדות האחים גרים לא נבנו על פנטזיה אלא על מציאות שבה לפחד הראשוני היה חלק משמעותי ביכולת לשרוד הלכה למעשה.
אנדרה לה נוטרה הפך את השליטה למעשה האמנות האולטימטיבי לא רק כמטפורה לשליטת מלכו לואי הארבע עשרה על צרפת ושאיפתו חסרת המעצורים לשלוח את גיסותיו להרחיב את השפעתו ללא קץ אלא גם בצורך הפיזי המידי לתחזק את המערכת העצומה של עשרות דונמים בהם גדרות חיות, מאות אלפי השתילים העונתיים המוחלפים שנה אחרי שנה ואלפי העצים הנטועים בשמונת הקילומטרים הרבועים של הגן.

 

250 שנים לאחר מכן הפכנו את העולם כולו לגריד של שליטה, מרבית האנושות חיה כבר בערים אשר טפחו למפלצות ענק, מחוברות אחת לשנייה במערכות מסועפות של תחבורה. טיסה מעל כל אלו (או שיטוט בgoogle earth) תגלה לנו חלוקה גאומטרית של שדות חקלאיים עצומים. כל הווית האנושות הפכה לשליטה לא רק פנימית על ידי התניה חברתית מוקפדת אלא לתרבות ויזואלית בה תיחום, גידור, גבול ובקרה הם הבבואה לציות הפנימי שאנו כופים על הנפש בחתירה המתמדת אחר ביטחון בדרך החיקוי וההיענות לסמכות בין אם היא פוליטית (לימין או לשמאל), רוחנית או אידאולוגית.

השימוש בצומח השריד האחרון לטבע בעיר הוא בבחינת סתירה למהותו. כיפוף פלדה ויציקות בטון ואספלט הן בהגדרתן פעולות שיטור של החומר וגם אם אדריכלים יכולים מעת לעת לשבור את תבניות אבולוציית המטריצה בזעיר אנפין עדיין זאת נשארת קשיחה ומסוגרת. זאת תבנית של "מכובדות" המבקשת את אישור עין הצופה. מעין תרכיז לשאיפה הבורגנית לביטחון ויציבות עם כמיהה לחוויה אסתטית מזככת.

כך הרחובות והשדרות בהם ניטעים עצים הם לעולם חלק מארגון שיטתי ובעשרות השנים האחרונות רובם לא רק ניטעים במרחקים שווים ביחס מוחלט בין מרווחי הכביש, המדרכה והבניינים אלא הם חלק מתעשיית שיבוט שכן משתלות משתמשות בייחורים כלומר בהעתק גנטי של מקור יחיד באלפים ורבבות על מנת ליצור אחידות, נוחות, ביטחון.

לפני מספר שבועות סיפרתי על העבודה לבן דודו של אבי אשר גדל בפריז והוא סיפר לי כי המושג "עץ" בשביל ילד פריזאי בשנות הארבעים והחמישים היה ריבוע אדמה בין המדרכות ובו קונסטרוקציה ממתכת ובתוכו אותה חידה כמהת שמש צומחת המצלה בקיץ על השדרה.

 

אין זה מקרי שהתצורה האסתטית של משמוע רפטטיבי וכיפוף הבר אל התרבות נכנסה אל כל רובדי החיים ובמיוחד הצליחה במשיכה הכלכלית-קפיטליסטית בה לשכפול, לקבוע, למזוהה ערך כביר. כל רשתות החנויות מבוססות על הצורך הנפשי בהתמצאות מוחלטת במרחב ובחוויית המוכר המשוכפל, מתחנות דלק וגרורותיהן, דרך רשתות בתי מרקחת, ביגוד, בתי כלבו, סופרמרקטים, וכלה במסעדות, בתי קפה ורשתות מזון לחיות. החוויה האסתטית אשר משהה את הרגע החולף על ידי תיחומו בגבול חזרתי ניצחה בכל אידאולוגיה שלטת.

הגינה הבורגנית, אותו שטח אדמה קטן צמוד בית אינו שונה מאותה תצורה, המושג "גינה" אשר התפתח מתוך מעמד האצולה והדת בין אם מסין, יפן וקוריאה שם התרבות נושפת בו רוח חיים כבר למעלה מאלפיים שנים או באירופה במאות השנים האחרונות נשען על אותם יחסים ראשוניים טעונים בין בר ותרבות וברובו המכריע נוטה לעבר משמוע קפדני. אך צריך להיות ערני למניפולציה של הערך "בר"; רבים מתארים גינות (שלהם, של אחרים או ציבוריות) כ"גן עדן" ובשיח הציבורי סימון זה נתפס כיום כהטרוטרופיה פוקויאנית, אך בידוד המרחב בניסיון לתייגו בשונות פונקציונאלית/התנהגותית/פסיכולוגית כמשחק של שדות סמיוטיים מחמיצה את עיקר הפעולה של הגן ואת מיזוגו המוחלט במיתי. הגן הוא המרחב הטוטלי בו מתרחשת הרחבה פיזית של בריחת ההכרה מהשתקפות ריק בבואתה בבואה לחקור עצמה בכלים אינטלקטואליים. בגן אנחנו "נרגעים" ו"מוצאים שקט", אנחנו "חווים את הטבע" ו"מתחברים אליו" אך כל ביטויים אלו הם רק כסות לחוויות דומות של תופעה אחת הנגזרת מאותו סובייקט תלוי זמן וידע שנצבר בהקשרים השונים בחייו של אדם. גם אם ברצונו של מאן דהוא ליצור גינה "טבעית" ובכך "להתחבר" אל "טבע" זה הרי שתודעתו עדין לפותה בכבלים אל התניות התרבות וישיבה בה על גבי ספסל כזה או אחר אינה שונה במהותה מישיבה עם כף גלידה אל מול מרקע הטלוויזיה. 

הבנה עמוקה של המציאות בה הטבע אינו משמש מושג מעבר להתניות הלשוניות, התרבותיות והפיזיולוגיות יכולה להתרחש רק במצב של הקשבה מוחלטת, ללא כל רעשי רקע מסיטים. זהו שקט שאינו קשור לטכניקה, לתובנה אינטלקטואלית או ללימוד ידע.

אז הצופה והנצפה בטלים; אגל הטל, השורש המעמיק, העלה הנצרב באור החמה, פרודות האוויר ונשימה רפה כולן נוכחות בהוויה צרופה,

בתנועה.