"צל יש בבית" – על סיגלון, לכלוך, סדר ועוד כמה עניינים.

זוטות כ"ד – כ"ה

כ"ד

במהלך השנים נתקלתי בכמה וכמה התנהגויות משונות ביחס לעצים, מיראת קדושה מוחלטת  וחוסר יכולת לעקור ולו שתיל אחד שצמח יחד עם עשרות זריעים (תות ושקד) שעמדו לכלות גינה לו היו מורשים להמשיך לצמוח ועד למשטמה גמורה כלפי כל דבר שאינו בטון ומלט.

לאחרונה התבקשתי לייעץ כמה פעמים לגברת מסוימת שבגינתה צומח סיגלון ותיק. מן המפורסמות שכאשר סיגלון פורח מתחתיו נצבעת הקרקע סגול ובמשך קרוב לשלושה שבועות ישנו מרבד שמשנה את גווניו עד להשחמה, בעגה הירושלמית שהיא כנראה קוסמופוליטית בשל חשיבותה האקסקלוסיבית זה נקרא "לכלוך".

גברת זאת סובלת קשות משום שהדרך המרוצפת אל כניסת הבניין עוברת תחת צל העץ.

על כן היא שאלה אותי כבר כמה פעמים האם לא צריך "לדלל" את הענפים וברוב המקרים תירצה זאת בבטיחות משום שלדבריה הענפים עשויים להישבר וליפול על ילדים, אך השיחה האחרונה הייתה באמת מיוחדת במינה ובה יצא המרצע מן השק:

גברת: נו, מה אתה אומר אבינדב, צריך לקצר את הענפים זה נורא מסוכן.

אני: כבר הסברתי לך בפעם האחרונה שלחתוך את הענפים יביא לצימוח פחות חזק.

גברת: אבל זה נורא מלכלך, תראה הכל נכנס לחדר המדרגות…

אני: כן אבל זה לא נורא, אפשר לטאטא פעם ביום ונשארו רק עוד שבוע-שבועיים לפריחה…

גברת: מה פתאום! יש עוד שבועות! תראה איזה לכלוך, זה נורא. הכי טוב יהיה לכרות את העץ.

אני: (נושם לרגע) לכרות? אבל אז לא יהיה צל בגינה!

גברת: צל?! לא צריך צל, צל יש בבית!

צל יש בבית.
צל יש בבית.

באמת שקשה להבין לפעמים הרגלים של אנשים, איך עלים ופרחים הפכו ללכלוך? כמה מאמץ משקיעים אנשים, גננים ועיריות בלטאטא את המדרכות שלהם מכל סימן לקיומו של הטבע? מנשגבותו בשינוי המתמיד שמתחייב מעצם קיומם של החיים. כשהייתי ילד לא היו תקציבים למכונה המזהמת והמרעישה שמכונה מפוח עלים, באוקטובר המסע היומי לבית הספר עבר תמיד בין עלי הצפצפות המסתחררים ברוח, ברדיפה ובקפיצות עליהם. עלי שלכת הפכו למטרד, לכלוך כאילו היו צואת כלבים. לא פלא שהיום אנשים מורחים את הבית במיני חומצות על סמרטוטים פולימרים חד פעמים. הצורך הכפייתי בניקיון, בסדר פנימי – הוא הראקציה בשל אי-הסדר שמחשבותינו הסוררות הנעדרות שליטה, הנעות במעגלים חסרי פשר במוחנו. אי סדר זה ישתקף תמיד בחוץ. כך העולם הופך למטרד, זיהום שיש לחטאו בעזרת מפוחי עלים, חוקים וציווים. סדר ברחובות.

אבל סדר אין.

ממתי עלים הפכו לזיהום שיש לנקות?
ממתי עלים הפכו לזיהום שיש לנקות?

כ"ה

בקמפוס גבעת רם יש גינון יפה, גם שימוש בצמחים ים תיכוניים שאמנם אופי שתילתם הוא לא בדיוק לטעמי אך במבט כולל הנוף מרשים מאוד, שיחי פירקנטות אדירים, עצי שיח אברהם מצלים, ברוש קשמירי ועוד עצים שיחים ובני שיח רבים מרשימים.

אחת הנקודות המעניינות נמצאת דווקא ממש לפני הכניסה, על הגדר נשתלה טונברגיה גריגורי, כבר כתבתי בעבר על נטייתה לנרקיסיזם שתלטני על אף הדימוי הציבורי המתון והמכובד שלה (קצת כמו שמעון פרס). אבל פה היא עשתה עבודה יפה, אולם לאורך רצף הירוק הזרוע פריחה כתומה זרחנית כמעט נותר במקום פליט אנכרוניסטי לטכנולוגיה שלא ברור עוד מה מקומה: תא טלפון, באמת מזל שבלי אסימונים.

כמובן שלצורך הגנה על פרט זה נאלצים הגננים לחרף נפשם ולגזום את הטונברגיה הסוררת אך התוצאה היא באמת מיוחדת. בסרט הנפלא 12 קופים של טרי גיליאם (העולה בהרבה על גרסת המקור: "המזח") מתוארת מציאות פוסט-אפוקליפטית שנגרמת כתוצאה משחרור וירוס שמכה באנושות, העיר שם נכבשת מחדש על ידי הצומח והחי. קיסוס או יערה כמובן היו עושים זאת טוב יותר, הטונברגיה תמות יחד עם האנושות. אבל עדיין זה באמת יפה.

פוסט אפוקליפסה, טונברגיה גרגורי ב 12 קופים.
פוסט-אפוקליפסה, טונברגיה גרגורי ותא טלפון. תפאורה מושלמת ל 12 קופים.

ולסיום, הגינה שתכננתי במיתר מתפתחת לשמחתי יפה מאוד, מלבד מספר מצומצם של תמותות הצמחים גדלים מהר (70 ליטר קומפוסט למטר רבוע) אחד הצמחים המרשימים עליהם דיווחתי בזוטות י"ג הוא אחלמית מדברית. הוא מתפתח במהירות ראויה לציון. כתבתי שם שהפרח אינו בצבע אותו רואים אז הנה תמונה עדכנית:

שלמות: אחלמית מדברית במיתר.
שלמות: אחלמית מדברית במיתר.

ותנו לייק בפייסבוק!