עם השנים מתרופפים הברגים ומה שפעם חשבתי לשיא הדגנרציה מצא מקום אצלי בגינה. לעיתים לא רחוקות אני עוד תמהה אם אולי באמת כל התרבות הגינונית הזאת היא ניוון אחד גדול ועדיין מספר השעות בהן אני מחפש צמחים במרשתת והתבוננות בכל עלה מציץ מגינה אקראית גדול מכל דבר אחר שמוחי המתעכל עוסק בו. אך בריכות בחצרות תמיד היו נראות לי כעיסוק שגדש את הסאה בקונטקסט הכלאיים של אותה הטיה תרבותית למונח "טבע"
"ממש מעיין פרטי" הייתי שומע פעם אחר פעם ומתחלחל. יריעת פלסטיק מחופה אבנים ובתוכה משאבה מחוברת לרשת החשמל (או לשמש לחובבי האנרגיה המתחדשת שפולטת עוד ועוד זבל מהמפעלים במזרח ופסולת לאחר בלאי) ומניעה עשרות ומאות ליטרים בשעה בפעולה מחזורית שמפכפכת באוזן כאילו היינו בין פלגים זכים וטהורים בהרי אררט. גן עדן זה פה, אם רק לרגע נטיח את ראשנו מספיק חזק בראשו של איווט. ולמרות כל זאת לאחר שהגינה נשתלה, הריצוף הושלם, הספסלים הוקמו מצאתי עצמי מערבב חול, חצץ ומלט פעם אחר פעם, בונה בעבודת טפסנות מאולתרת רצפה, קירות ויוצק בריכה בזעיר אנפין מחוץ לחלון. איך הגעתי לשפל מדרגה שכזה? זה מה שכמה אנשים שואלים עצמם בבתי הכלא, גם אני בתוך כלא מחשבותיי.
מסתבר שמכל 250 המטרים הרבועים של גינת הבניין בו אני שוהה ותוהה, המטר הבודד הזה הוא מקור המשיכה החזק ביותר. אין אדם שעובר בגינה ולא נצמד לדופן מהופנט מקשקוש הפכפוך, מפריחת הנמפאות וממראה הדגים. אי אפשר להסביר את התופעה הזאת, אין משנה כמה הורדים לוהטים בפריחתם, כמה האזליאות זועקות בורדותן, כמה המרוות שרות את שירת העשבים עדיין אגן המים המכיל קרוב למחצית הקוב הוא הוא המגנט הראשי של הגינה כולה.
ניסיתי להימנע ככול יכולתי מהמניפולציות השגורות, פה זה לא בית מלון בתאילנד, פה לא אכניס פירוטכניקה של אולם אירועים, פה לא אכניס קוי בטטה שישחה במעגלים. ולמרות כל זאת הם משכשכים. אמנם לא קוי אלא קוי פרפר ויחי ההבדל הקטן בין בטטה (קוי) לבין דרקון אלגנטי במים אך עדיין הנגע נגע, השורש הושרש המחלה נחלטה. יש לי בריכה בחצר.
יתושים
גם לדגים לקח לי זמן להגיע, בתחילה מחשש למדגרות יתושים הכנסתי גמבוזיה ורוזי בארב, אלו כמובן ניזונים מהזחלים כמו גם כל דבר אחר שזז אבל 100% הם לא מצליחים לקחת, משיחות אקראיות ויזומות בנושא גיליתי שאמנם מקור מרבית היתושים מגיע מצלחות תחת עציצים אך בעלי בריכות דגים לא מורידים את הסטטיסטיקה עם הגמבוזיות שלהם. חלק תמיד שורדים ואלו החלק שנוגסים בקרסוליים שלכם כאשר אתם מנסים רגע לשבת בגינה. משום כך רכשתי חומר ביולוגי בשם BTI אלו חיידקים בשם בצילוס תורנגיינסיס שנמצאו כבר לפני למעלה מארבעים שנים בנחל הבשור על ידי פרופסור יואל מרגלית. וכבר יותר משנה שמספר היתושים בגינה צנח לממוצע אפסי שללא ספק מגיע ממקווי מים סמוכים אך לא מהבריכה. זה עובד מעולה אך יש לשים לב לסכנה של מוטציות ביתושים שיהפכו לעמידים בפני החומר – ניתן לקרוא במאמר על הBTI פה)
"למחרת היום הלכתי לארמון המלך. כרעתי ברך לפני הבריכה וקראתי לדג. הוא הופיע והדמעות זולגות מעיניו. שאלתי אותו לפשר בכיו. אני רוצה הביתה, השיב הדג, המלך מחזיק אותי בשבי. אינני דג, אני נסיכה. מה לי ולמלך טיפש שאינו מוצא משהו טוב יותר לעשות בממלכתו הגדולה מאשר להתאהב בדגים?"
לאחר שמיציתי את אוכלי היתושים התפנתי לדבר האמיתי, כאמור יש לי סלידה מדגי קוי, אמנם הצבעוניות שלהם מרשימה אך תמיד הם מזכירים לי בטטות שוחות, הכנסתי דגי זהב 'שלייר' מה שמכונה באנגלית Fan tail gold fish שבלי ספק יש בהם חן רב אך גם הם תופחים ותופחים ובסוף נראים כחצילים כבושים. לדגי קוי יש היסטוריה ארוכה מהמזרח, אלו מוטנטים של קרפיון Amor שהחלו למיין לפי צבעים לפני 200 שנים ביפן (דגי זהב ממוינים כבר למעלה מאלף שנים בסין ממיני קרפיון אחרים) אלו גם הגילאים של הזקנים שבהם שעוד חיים היום. אך הגיל והתרגיל לא הרשימו אותי, מה שכן הפיל אותי לרצפה היה כאמור קוי פרפר – הכלאה בת 70 שנים בלבד של קוי וקרפיון ארוך סנפירים. אלו נשארים מדהימים גם בבגרותם, הם אינם מתעבים אלא מתארכים ועם הגיל הסנפירים הולכים וצומחים בהתאם. וכך מצאתי את עצמי כאותה דמות שהגה רפיק שאמי בספרו "מספר הלילה": מלך המאוהב בדג וזה אינו משיב לו אהבה.
הילדים שלי כבר מזמן יודעים היכן אני נמצא אחר הצהריים: מתבונן בדרקונים המיניאטורים שלי.
צמחיית מים
דבר משונה הוא היצע הצמחים הדל של צמחי המים, בעוד שבכל מה שמחוץ להם בורכנו במיקרודגנרציה המדינית בגבולות הארעיים פה במאות ואלפי מינים הרי שברגע בו הצמח נטבל באגן הקדוש צימצמנו את המלאי במאות ואלפי אחוזים. מדף צמחי המים מחזיק בקושי רב את המים בעצמיות מיכלו. ראו כל אתר מרשתת שמכבד עצמו פחות או יותר וראו את ההיצע הדל, לכו למשתלות ותראו איזו פינה זעירה יש לכך. ובתוך אותה פינה מקופלת הטרגדיה של הבריכות, לא רק מיעוט אלא נטיה חזקה ביותר לכיוון הטרופי. פה המקום לשים לב להתנגשות הטיטאנים בין שתי הממלכות. בעוד שאנו מצויים בתוך אותה פיסה פיטו-אקלימית המכונה ים תיכונית ונגזרת מכך אותה שפה של מרוות, לוטמים ואזוביונים מקומיים. מקור מים יציב מאפשר חדירה של צמחיה טרופית וכך על גדות הנחלים ובמעיינות נמצאים זה לצד זה צמחים עם ניגוד חריף של ניראות ומנגנוני שרידה שונים לגמרי. ובכל זאת גם בתוך המצודה הקטנה הזאת הצמחיה המקומית הלחה באופן מעניין לא פיתחה שפה טרופית מובהקת ולכן צמחיית המים במשתלות נמצאות בדיסאורינטציה ביחס למרבית הצמחים בהם אני עושה שימוש מכאן גם נגזרת כמעט באופן ישיר הסכמה הקיטשית של בריכות רבות, זהו שילוב קטלני בין אילוץ מבני של "בריכה טבעית" עם צמחיה שנראית כדקורציה בחנות טקסטיל. רק אל תכניסו חלוקי נחל! לא! לא! לא!
אבל כמה נסיונות מניבים פכפוך חדש באוזן למרות שהזמן עוד קצר וניסיון לא רוכשים מעשרים כפיפות בטן חד פעמיות בחדר הכושר, לכן אני מסייג את דברי, קחו זאת בחשבון.
אז לדוגמא לניסיון רע כלנית יפנית נרקבה בלי להניד עפעף. אבל אז החלטתי לנסות זקן נחש שטוח 'שחור' (המכונה גם 'יפני') אם ידועה הנטיה של זקן נחש יפני להצליח לחיות באדמות מוצפות מדוע שלא ננסה את בן דודו בהטבעה מתמשכת ולא רק בשיטות החקירה של גונטאנמו? וכך הכנסתי כמה שתילים רכים שיכלו כבר להשתחרר מצמח האם הישר לאגן ונראה שהם עושים שם חייל כבר חודשיים שלושה. איזה צמח מופלא זה עם עלוותו השחורה משחור.
או זפירנתוס צחור, את יכולתו גם לשוט במים כבר שמעתי אך גם לו בני דודים ודודניות. למשל אותו הזן המכונה זפירנתוס צחור 'צהוב' שככול הנראה אינו 'צחור' כלל ורק מבורות, רשעות ועצלנות אנו ממשיכים לכנותו כך. הוא כבר חוגג למעלה משנה עם גלי פריחה ארוכים ארוכים ומרבה את בצלצליו במים עוד ועוד.
הקיץ הכנסתי מין נוסף בשם זפירנתוס מקרוסיפון – Zephyranthes macrosiphon, זהו מין עם פריחה שללא זהירות עשויה להותיר פנס בעין הצופה הנמהר. בינתיים גם הוא שוחה בנחת. הנה תמונה לפני השתילה, העלים עוד שם:
בחלק העליון המתפקד כ"פילטר ביולוגי" (מלא באבני טוף, כן כן שמעתי שאסור להכניס, הבריכה צוחקת לה על כך כבר שנתיים) שתלתי כבר בתחילת הדרך מרסליאה זעירה שנתן לי עתי יפה, זהו צמח פרא אמיתי, בשדי חמד הוא קפץ ממיכל למיכל ולאדמה בתחתית הבריכה והשריש עצמו בכל עבר. שימו לב והיזהרו.
מלבד זאת הכנסתי ארבעה מיני נימפאות לקיץ. המרהיבה מכולן היא כמובן 'ליטל סו' שלא מפסיקה להוציא 2-3 פרחים בו זמנית וברצף מהאביב ועד הסתיו.
במנזר הבנדקטיני. שם אוליביה הכניס אותן לכמה מקומות. החלק הרדוד ביותר אינו עולה על 14 ס"מ!!! לכל מי שחשב שנמפיאות זקוקות לחצי מטר על מנת לפרוח כדאי שילך לשם לראות את זה. בכלי שכל גובהו 10 ס"מ ורוחבו ואורכו עוד 40-50 ס"מ הן משגשגות ממש.
נורית המים המקומית שרדה שתי עונות בקושי ולא עושה רושם שתפרוץ בעונה השלישית, שיבולת מים מפוצלת היתה הבטחה גדולה שגם כמעט ונעלמה בעונה השניה. נחייה ונראה בשלישית הקרבה. שתי הנ"ל שאולי הפכו לז"ל היו אמורות להפוך את עונת החורף למלאת חיים עם תרדמת הנמפיאות. 
תמונה מהחורף הראשון, נורית המים ושיבולת מים מפוצלת. לא הצליחו להתרומם היטב בשנה השניה, תכף נראה מה יוליד החורף הקרב
מלבד אלו יש גם את איריס לואיזיאנה, זאת כבר קבוצה רצינית בפני עצמה עם אין ספור מכלואים פנימיים, אני חובב במיוחד את הנינוחים יותר בפריחתם מאשר את הסגולים הנועזים על סף השחור. הכנסתי את זה המכונה איריס 'פולבה' שצבעו בלתי ניתן להגדרה, מעיין נחושת מרהיבה עם עורקים ורדרדים וכתמים חומים עם נגיעות צהבהבות מעט כתומות. משהו משהו:
אוי.
איך היו החיים לפני כבר אינני זוכר, משהו מטושטש עם חמישה ילדים וכלבה.
מחר בבוקר יום חדש, אאכיל אותם עם הזריחה.
ולסיום כך נראית אצלי כבר כמעט חודש פעמונית ססגונית, ועוד עמודי פריחה רבים רק מניצים קדימה:
