127 מטר מהבית

אני גר 127 מטר מיער ירושלים, מדדתי הבוקר, חסרים לי 27 מטרים על מנת לפסוע חצי צעד לתוך אותו חבל ארץ נחשק, נוף ילדותי.

הבוקר ניידת משטרה הסתובבה והקפידה על תקנות הציבור לשעת החירום, משפחה גורשה לביתה, אזרחים ננזפו. כלבים חזרו עם זנב בין הרגליים. שעת חירום.

27 המטרים החסרים.

אולי אם אוציא את זרועי, אמתי ואת האצבע המורה מחוץ לגדר חלקת הבניין ואמתח קו אווירי ישר לכיוון מערב אז כן אצליח להיכנס לתחום 100 המטרים מן היער, יתכן. הנה כמה תמונות מהשבועות האחרונים עת המגפה משתוללת בעולם ומשנה את סדריו שרק בראשנו ההוזה קראנו להם "בראשית":

נורית ונץ חלב
סירה קוצנית

בדרך כלל סירה קוצנית היא שיח צנוע עם פריחה לא בולטת ופרי קטנטן וחיוור, בזאת הבשילו הפירות לגודל של גרגירי יער סמוקי לחיים כדובדבנים מינאטורים. קשה למצוא לסירה קוצנית מקום בגינה משום שהיא גדלה על ידי השרשת ענפים וכך מתרחבת ובולעת את כל השיחים שנמוכים ממנה ואף בגובהה, עשיתי בעבר כמה ניסויים כאלו בגינות שונות, רק בגינה אחת עוד נשארה אחת וגם היא בעייתית ודורשת גיזום. נכון לתת לה מקום בתוך שטח מרוצף ללא אפשרות להתרחב מעבר לממדיה הבלתי סופיים.

מה יש לומר? אלה ארץ ישראלית בלבלובה הקורן.

שליטה מוחלטת של קידה שעירה ולוטם שעיר בדונמים שעברו את השרפה הגדולה

לפני תשע שנים הייתה השריפה הגדולה ביער ירושלים, מנגנוני השימור וההפצה של קידה שעירה ולוטם שעיר יצרו בתה שהופכת כבר לגריגה סבוכה ופורחת. דבר מעניין באזור הזה הוא השליטה הטוטלית של לוטם שעיר ללא לוטם מרווני. אני חושד שללוטם שעיר יש יכולת עמידות טובה יותר מזאת של המרווני לתנאי צל, שניהם יוצרים צורה רובצת יותר ודלילה בהצללה אך אני חושב שהלוטם השעיר מצליח לעשות זאת טוב יותר, החלקים הללו היו בעבר בתות פתוחות לגמרי ויעיד על כך הצילום הבא של אדון בן גוריון בנטיעת הארז המפורסם שלו:

השנה היא 1958 ויער ירושלים רק ניטע, מעניין היה לדעת האם אכן אז שלטו יחדיו שני הלוטמים או שמראש מסיבה אחרת השעיר תמיד היה שם בלעדי, בכל מקרה מעולם לא ראיתי בכל צלע ההר הזה לוטם מרווני עד לשבוע שעבר, וממש כמעט צמוד לתמונתו של הדמוקרט הדגול השותל את הארז באנדרטה המקומית.

העדות ברורה, טיפת צל אז לא הייתה שם ולפיכך הלוטמים אז שגשגו.

הנה הוא:

ניצן לוטם מרווני. ניצול יחיד מסוקצסיית הצללה.
בוהיניה מגוונת, ארבעה ממנה הבחנתי ממש במעבה הגריגה

דבר מעניין שהבחנתי בו הוא חדירה של בוהיניה מגוונת אל תוך החורש (גריגה ליתר דיוק שם), בויקיפדיה נכון לזמן כתיבת שורות אלו כתוב כך: "בוהיניה המגוונת, היא עץ שכיח בארץ ישראל, אך כל פרטיו מתורבתים ונשתלו במכוון. לא ידוע על מושבות של פליטי תרבות."

ואילו בצמח השדה הגר לשנר כותבת: "בארץ נפוצה בוהיניה מגוונת בעיקר בגינון עירוני, בפארקים עירוניים, ובמידה מעטה גם בייעור" 

כמובן שהאפשרות שהגר לשנר כותבת עליה נדמית כסבירה יותר משום שאין שם גינון עם צמחי תרבות בסביבה המידית אם כי אני לא חושב שראיתי שם עצי בוהיניה בעבר כלל, הייעור נעשה כאמור לפני למעלה מחמישים שנים ובאזור זה נטעו אז למיטב ידיעתי רק אורנים וברושים, מאה מטר מעל המקום בו הם מצויים נטעו גם אקליפטוסים וארזים.

עוד צמח נדיר למדי שהבחנתי לראשונה שם הוא סייפן התבואה, איזה יופי:

127 מטר.

5 תגובות בנושא “127 מטר מהבית”

  1. אוהב את התמונות ואת ההסברים שלך.
    קצת מוזר לי שקימצת בפלפלת ושיתוף מחשבותיך על כל "המצב" ומה שקורה עם ה- COVID-19… ציפיתי ליותר 😉
    תודה רבה על הפוסט.

  2. ובדיוק אתמול חשבתי על כך שמזמן לא נכתבה בבלוגינון מילה. ולא צורף קטע אומנותי של ממש. אבל שמחים עם מה שיש. והטבע > מרשים.

  3. תודה על ההבהרות בנושא הסירה הקוצנית. זה סגר סופית ויכוח שכמעט הפריד משפחות.

  4. תודה על הפוסט מרומם נפש! בימים עצובים אלו על אחת כמה וכמה משובב רוח ולב לקרוא על ההבטים האחרים של החיים. כמה קשה לנו עם גזילת הדמוקרטיה וכשאני רואה את יופיה של הארץ. קשה יותר לקבל את האופל שמבקשים להשית עלינו. הפוסטים שלך מהווים עידוד ודוגמא לחיים נכונים!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.