גן העדן האבוד.

לפני מספר חודשים הכנסתי דף בראשית הבלוג בשם גן המנזר הבנדיקטיני אבו גוש. ומכל עבודותיי עד כה זהו הגן החביב עלי ביותר וברשותכם הייתי מעוניין לומר עליו כמה מילים. כפי שקוראי הבלוג הוותיקים בוודאי שמו לב היחס שלי לתחום הגינון הוא אמביוולנטי, יש בי מצד אחד אהבה גדולה לצומח, ליכולת ליצור קומפוזיציות עשירות ולאפשר תחביר פנימי מדוקדק בין הרכיבים השונים ומאידך דחייה מהתרבות שמנכסת יצירות כפן נוסף בהאדרת העצמי (מ"ימי הולדת" דרך גרוטסקת החתונות ועד ללוויות עם פסנתר כנף ודוד דאור) הופכת את הגן למפלט מהחוץ, כבועה מנותקת מהיום-יום. שולפת אותו מתוך "טעם" כפרט נוסף בארון גביעי ההישגים שלנו בחיים (השגתי – קריירה/משפחה/בית/השכלה/טיולים/ממון וכולי). הקוטביות הזאת ביצירת הגן נעה ונדה גם בתוכי, עדות לה הוא הגן בבניין בו אני מתגורר עתה (תמ"א 38 פרטים בהמשך)

הרתיעה הזאת הופכת את העבודה אפילו עם היד החופשית ביותר מבעלי הגינות (ועל פי רוב מאפשרים לי חופש תנועה כמעט ללא מגבלות) למכופפת בתנאים שמקשים עלי מאוד. החיים זה מסובכת.       הצמחייה שם עוד רחוקה מלהגיע לשיא גודלה אך היא בדרך לאחר כמעט שנתיים לשתילה ובמרץ-אפריל צפויה שם חגיגה אמיתית. הקהל כמובן מוזמן.

מקום להתבוננות

מקום להתבוננות

גן המנזר

גן המנזר

צריך לזכור שגם במנזר כמובן יש תנאים, יש עובדות, יש חומר שמכתיב מגבלות, כל זה נכון וטוב ויפה אלא שהגן הזה אינו העצמת פנטזיה, אינו גחמה פרטנית, אינו כלי להישג כזה או אחר. זה אפילו לא "גינה ציבורית" שם משפחות מבלות, אוהבים נפגשים ואדם יכול לשקוע בספר לשעה קלה. אין זה אומר גם שנצרות קתולית היא כוס התה שלי, יש לי ויכוחים אין סופיים עם הנזיר אוליביה אבל עצם העניין שהגן אינו משרת דבר פרט להתבוננות מבחינתי הוא דבר עצום ולטעמי חורגת לחלוטין מתחומי הפיצול בתאולוגיה הנוצרית.

אבל רגע, נעצור ונאזין למשהו:

 

את תיחום הגן והתעלות שבו יצר צבי אפרת ועם התוצר המוגמר נכנסתי לעבוד.  זהו אולי קו המנחה החזק ביותר שם שכן תעלות המים מכתיבות הפרשי גובה נמוכים ביותר וצמחיה מרוסנת מאוד בשביל להימנע מחיתוך גאומטרי תדיר על מנת להדוף את כיסוין.

כך שלמרות ששטח הגן רחב (למעלה מדונם) זהו פירוק לגנים קטנים מאוד, אפשר לומר בין שמונה לעשרה חלקים אשר כמובן כולם דוברים את אותה השפה. מה שנוצר שם הלכה למעשה הוא מעין מעבר בין בתות כאשר למעלה ממחצית ההיקף (הגב אם יושבים על הספסל המקומר במרכז) תחומה ב"חורש" של אלונים, ארזים, ברושים, אורנים, חרובים ובוסתן הלימונים ושאר החזית פתוחה לנוף אבו גוש עד ההרים. כלומר קומפוזיציה מכונסת מאחור ויוצאת אל הפנים כרחם מבוקע אל העולם. כבר כתבתי בעבר שאחת העבודות החביבות עלי במוזיאון ישראל עוד מימי נעורי היא "החלל הרואה" של ג'ימס טורל, אני חושב שגן המנזר הוא וריאציית תמרון נוף עליו.

יש לי רתיעה קשה מהמונח "גן עדן". לא רק בגלל הבלי 72 הבתולות או שאר המיתולוגיות של הנצרות והיהדות אלא דווקא הסימון החילוני שלו כאקס טריטוריה, ואולי יותר מכך מעין הטרוטופיה פנימית – שסע המאפשר מפלט מן התוצרים התמידיים של האיוולת שיצרנו במו ידינו במהלך עידנים.  העוני,  הזנות, המלחמות,  המחלות,  הרעב,  הניכור,  ההפרדה. רק לכסות את עיננו,  להרכיב אוזניות ולהישען לאחור לשעה קלה.  בזמן שעצם האספירציה עצמה לבידול,  לאותו גן עדן פרטי בתוך המנגנונים העצומים המעוותים מבראשית כמדינה,  כדת,  כזהות אידיאולוגית, ואף זהות אישית-פרטנית.  מן המסד ועד הטפחות הופכת את עולמנו לכמות שהוא.

שאובמה יסדר,  שטראמפ יתקן,  שביבי ינהל,  שלפיד יחלץ,  שהיהודים יטבעו,  שהמוסלמים יתמתנו, שהבנקים יתפרקו,  שהעשירים יפשטו,  שהעניים יעבדו.  תמיד זה מישהו אחר,  קבוצה אחרת,  פלנטה אחרת שצריכה לעשות את השינוי ואני רק אמצא לי את גן העדן הפרטי שלי. רק שלא יגעו בו.

שסע פנים מוחי - גירוש גן העדן

שסע פנים מוחי – גירוש גן העדן

והנה עוד כמה תמונות מהגן בבניין בו אני מתגורר שמסיים את תהליכי התמ"א 38 שלו, בשבוע הקרוב יגיעו אבני הריצוף והקומפוסט, בתקווה לשתילה בתוך 3-4 שבועות,  הגן ישמש את כל עשרת המשפחות שיתגוררו בו,  בעבר בהיותו ישן ומוזנח הוא שימש מעט מאוד את ששת המשפחות ובעיקר את משפחתי שהיתה לה גישה מדלת אחורית אליו ועתה הוא יונגש לכלל הבניין וגם לסבים וסבתות שיוכלו להגיע עם כיסא גלגלים באם יצטרכו.

כתבתי בעבר בביקורת על תהליך הפרוור שהעתיד מחייב עליה לגובה ולא נגיסה בשטחים לווילות פרטיות.  ולשם חיים שמאפשרים עדיין מרחב נשימה עם ציפורים,  לטאות,  פרפרים וצמחיה עשירה סביבת הבניינים צריכה להפוך להיות לא רק "יפה" אלא גם נגישה,  מזמינה ומאפשרת שיח חברתי יחד עם מקום להתבוננות פנימית.

הנה כמה תמונות:

מבט על

מבט על – לפני ריצוף וארבעה עצים במקטע הדרום מזרחי.

ספסל השחמט העתידי למסעות נועזים בין השכנים.

ספסל השחמט העתידי למסעות נועזים בין השכנים.

מבט למעבר הדרומי. שתי טרסות האחת בגובה 80-90 ס"מ והנמוכה לישיבה בגובה 40 ס"מ. הצרה לצורך עלייה לגובה.

מבט למעבר הדרומי. שתי טרסות האחת בגובה 80-90 ס"מ והנמוכה לישיבה בגובה 40 ס"מ. הצרה לצורך עלייה לגובה.

ולסיום הזמנה ליום עיון במשתלת ברנע במושב חרב לאת בנושא "גינון בראי המעצב". גם אני אשא שם דברים יחד עם ד"ר גיל הר-גיל ועזרא ברנע. הנה הפרטים והרשמה במייל alonim@oaks.co.il

יום עיון

יום עיון

הרשמה במייל אצל עזרא

הרשמה במייל אצל עזרא

פורסם בקטגוריה כללי | עם התגים , , , | 3 תגובות