הפוסט הקודם עורר קצת גלים בביצה המקומית ובכמה מקומות הועלו אף טרוניות והאשמות כנגדי (החמורה שבהן הייתה ש"ירדתי מן הפסים", מודה) אני רוצה מעט לחדד את עניין הביקורת וקשירת הפוליטי לפן הייצוגי – אסתטי: למרות שאנו חיים באזור שמאפשר לפחות לחלק מן האנשים בו חופש ביטוי, יש מקורות היסטוריים/חברתיים/פוליטיים לחלקים גדולים בצד הוויזואלי של חיינו, מנורמות של לבוש וכלה בארכיטקטורה. משטרים נוטים לעשות שימוש מכוון באספקטים שונים של אמנות, הם עשו זאת תמיד. ציירי חצר, אדריכלים לתכנון כיכרות, ארמונות ושדרות, פסלים ואף משוררים ומחזאים. כולם נרתמו על מנת להאדיר ולפאר, לכוון את הקהל ולשמור על מראה ספציפי שיאפשר עוד אמצעי שכנוע, בקרה ושליטה. אפשר ללכת לאחור מאות ואלפי שנים, חלק מן המונומנטים העומדים על תילם נחשבים עד היום להישג אנושי כביר על אף ששירתו מנגנונים מושחתים מן היסוד. הקולוסיאום שנטבחו בו עשרות אלפי אנשים לתשואות מיליונים במהלך למעלה ממאה שנים הוא אחד ממבני הזוועות שמתוירים במאות אלפים מידי שנה.
או הקפלה הסיסטינית שברומא ביקשה לחזק מאמינים בעזרת הפרסקאות המרהיבים של מיכאלאנג'לו בו בזמן שהכס הקדוש שרף למוות נשפטים מן האינקווזיציה. אנחנו רוצים להאמין שהחוויה האסתטית מזככת אותנו ומעלה אותנו אל מקום "גבוה" יותר אך הכמרים, החשמנים, הארכיבישופים, האפיפיורים והאינקווזיטורים היו במקום נמוך מאוד עת שהונו את עצמם ואת צאן מרעייתם בדבר "חטאים" על הומוסקסואליות, אוננות, קיום יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואין (האפיפיור אלכסנדר השישי נהג לערוך אורגיות המוניות) ועוד אין ספור שטויות בנות אלפיים שנים. עריצות אנטישמית ברוטלית כוונה ישירות מן הכס הקדוש עת שהקהל היה מתפלל לסליחת ישוע תחת הקפלה הסיסטינית המרהיבה, הכסף לשלם למיכאלאנג'לו ולשאר האמנים הושג על ידי מכירת שטרות מחילה. גם בעת הזאת נאספים מאות אלפים בכיכר פטרוס שתוכננה על ידי ברניני כדי לשמוע את נאומי הבלים של האפיפיור הנוכחי. זה מאוד מפתה להתבונן על "יצירות מופת" אך יש לאלו הקשר ספציפי בתוך נוף פוליטי, כמעט כל האמנות החזותית באה מתוך הקשר היסטורי של עריצות מדממת, אלו הם רק שלוש דוגמאות מתוך אין ספור.
השנים הרבות שחלפו מקהות את האימה מן הזוועות אך אפשר גם לראות דוגמאות קרובות יותר שבוודאי יזעזעו אותנו אחת מהן היא לני ריפנשטהאל שהייתה קולנוענית חדשנית ששירתה את היטלר והרייך השלישי בשלל יכולות וירטואוזיות שרתמה לתעמולה הנאצית הנה קטע קצר מתוך הסרט:
נזכרתי בהשוואה שרציתי פעם לערוך בין האסתטיקה של הבונסאי לזאת של כריכת רגליים בסין. מי שלא מכיר את התרבות הזוועתית של כריכת רגליים שיעשה רגע הפסקה ויצא לשיטוט אינטרנטי של 15 דקות.
למרות שכל חובב בונסאי יאמר שהעיסוק המרכזי בתרבות זאת הוא "חיקוי הטבע" על ידי עיצובו המתמיד אני חולק על הנחה זאת, אני סבור ששם המשחק בבונסאי הוא אותו שם גנרי הטבוע בכריכת הרגלים: שליטה (dominatin). ההטבעה האסתטית ששני תחומים אלו כופים על ההכרה מצמיתה בעצמתה. מובן שכיום מי שעוסק בבונסאי אינו שובר את אצבעות ילדותיו והופך אותן לנכות על מנת להפגין עליונות מעמדית אך האסתטיקה קשורה עדיין לטבור התופעה.
- לא בונסאי אלא פנג'ינג, למעלה מאלף שנות תרבות אסתטית, מזכיר משהו כפות?
המקור לבונסאי אינו יפן ולמעשה מקורו גם בסין, שמה של תרבות גידול העצים המיניאטורים היא פנג'ינג (Penjing) וגילה לפחות 1400 שנים ויתכן שהרבה לפני כך, אמנם יש לה ניחוח רוחני בשל דימוי הנזירים השלווים המטפחים את העצים אך יש לזכור שני דברים בנוגע לדימוי זה: האחד, נזירים בסין ויפן הפאודליות היו דומים לכמרים באירופה הפאודלית דהיינו שחיתות מוחלטת וחולקת כוח מצמית עם גורמי השלטון. והשני שעצם התרבות הנזירית היא מעשה של שליטה, אמנם רוב הקהל שבוי בתזה הגבוה של שליטה זאת (שליטה על תשוקות הגוף, שליטה על חמדנות, שליטה על התודעה עצמה) אך היא מעוותת ומקורה זהה, ההבדל המהותי בינה ובין השליטה האגרסיבית שרובנו מפגינים הוא שהאלימות במקרה הנזיר מופגנת פנימה ומדכאת את החוויה החושית על ידי סדרת תרגולים אין סופיים. בכל מקרה מה שמעניין הוא הדמיון המדהים בין שתי התרבויות האסתטיות
בתרבות העכשווית אין ספור דוגמאות לחווית שליטה אסתטית. אחת הנפוצות שבהן היא תרבות גידול כלבים גזעיים אמנם גם בעלי כלבים מעורבים לא אחת מפיקים מייחסם אל כלביהם את תחושת האדנות, אך בולט הדבר במיוחד בתרבות של כלבים גזעיים, בתחרויות, בטיפוח ובאילוף. ההיסטוריה של טיפוח הגזעים לא מסופרת בדרך כלל אך יש לזכור שאגודות צער בעלי חיים לא יכלו לעתור לבג"ץ לפני שלוש מאות שנים והצורה בה "מטפחים" גזע הייתה סלקציה פשוטה. כמה גורים סיימו את חייהם בתוך גיגית מים במשך מאות שנות הטיפוח אפשר רק לנחש.
דוגמה נוספת בולטת היא כמובן מין. ותחום הפורנוגרפיה היא העדות החזקה ביותר לצורך במרכיב השליטה, רוב הפורנוגרפיה נשענת על פנטזיה גברית ואין ספור מחקרים מצביעים על יחס שתלטני-גברי בתעשייה הזאת, אך אולי שיאה של התופעה נמצאת ב BDSM שם לחוויה האסתטית קשירה ישירה תרתי משמע אל חווית השליטה המינית עצמה. גם אם היא נעדרת ביכולת הפיזית היום-יומית במפגש החברתי הרי שלפחות בתום הפנטזיה המינית היא מתפרצת במלא כוחה.
למרות שאנחנו במאה העשרים ואחת וחלקנו מצביעים בבחירות חופשיות יותר או פחות, אנחנו עדיין קרובים יותר לימי הביניים הפיאודליים מאשר לדימוי אותו היינו רוצים לאמץ כבני אדם חופשיים.
אבינדב, ללא ספק ירדת מהפסים. כל הכבוד.
(האמת היא ארץ ללא פסים – י. קרישנמורטי)
הי אבינדב, תודה על הפוסט.
יש בחפיפה שאתה מציג בין האסתטי לפוליטי מן ההצדקה. אין ספק שאומנות, החל מאומנות פולחנית מן התקופה הכלקוליתית ועד הקפלה הסיסטינית מייצגות אידיאלים, מבני מחשבה וסדרים חברתיים מדומיינים שלא רק נובעים ממציאות מסויימת אלא גם מאשרים אותה מחדש.
לצערנו עד העידן ה"ליברלי", לא התקיימו ברוב החברות האנושיות ערכים כגון שוויון לנשים, מיעוטים ושאר מוחלשים, וגם כיום המצב, אפילו במערב ה"נאור" המצב רחוק מלהיות אידיאלי. הדבר מציב מראה עגומה אל מול פניה של האנושות,פנים של היארכיה, שליטה, ומבני כוח. אך לצערנו אלו הם פנינו מאז הוצרות התרבות האנושית.
האם תנאי הפתיחה המוגבלים הללו פוסלים את תקפותה של יצירה אסטתית, רק בשל המוסר הלקוי כביכול שמאחוריה? האם הסטוריה המדממת מבטלת את הערך האסתטי של הפרתנון, גני אלהמברה והטאג' מהאל? אני לא בטוח בכך.
בהקשר הגנני, כל גינון קשור בארגון האובייקטים (צמחים, אבנים, מים וכו) במרחב על פי רעיונות אסתטים, פילוסופיים, או חברתיים. האם גן הצ'הארבאע' הפרסי על הסימטריה המרובעת שלו שונה במהותו מגן "נטורליסטי" כביכול המחקה סביבה מקומית? אני לא בטוח שמבחינה אקולוגית ההבדל הוא משמעותי, ובשניהם מדובר במניפולציה של הסביבה לטובת הצורך האנושי, אם כחיקוי של הקוסמוס, ואם כהשתלבות במרחב כביכול וחזרה לטבע בראשתי מדומיין.
עוד שתי הערות ברשותך:
1. ההשוואה בין בונסאי לכריכת רגליים היא מופרכת.
ההשוואה מופרכת בשל השפעת המניפולציה על המושא.
ככל הידוע אין הפיזיולוגיה של צמחים כפיזיולוגיה של בעלי חיים, למרות גיזום השורשים התקופתי ועיצוב בדים וענפים על ידי כיפוף וגיזום, אין התהליך שונה מגיזום שיחים והעתקתם. עצי בונסאי חיים שנים רבות, מלבלבים ועושים פירות, ולמעשה לא אכפת להם כלל היכן הם גדלים או איזה מבנה כוח הם משרתים, וכל נקודת מבט אחרת היא פרספקטיבה של המתבונן האנושי בלבד והיא חסרת משמעות.
כריכת רגלי נשים בסין הקיסרית היא מנהג מעוות היוצר נכות וסבל ממשי אצל המושא, במקרה זה נשים, וזאת על מנת להגבילן ולהדירן עד מותן מחיי העולם ומזכותן לקיום עצמאי ואוטונומי.
זהו הבדל ממשי ועל אף הסיוג שאתה שם בין שתי התועפות אני מוצא את הקביעה כי "ההטבעה האסתטית ששני תחומים אלו כופים על ההכרה מצמיתה בעצמתה." קיצונית ולא מאוזנת לחלוטין.
הערה שניה נוגעת לאופי ולמטרות התרגול הבודהיסטי:
אתה מציג את התרגול הבודהיסטי כאקט אלים של דיכוי חושי ומוסרי. תורת ההכרה הבודהיסטית והיישומים שלה בפועל דורשת אמנם משמעת רבה, אך התהליך של הטמעת ההבנה האינטואיטיבית לאופן בו פועלים החושים על מושאיהם וההשפעה התודעתית של ההקשרות הנ"ל, הינו תהליך עדין של שינוי תודעתי-מוסרי וולנטרי, ניתן להתווכח על התובנות הבודהיסטיות הבסיסיות ועל תפיסת העולם העומדת בבסיס התרגול, אך מכאן ועד לאלימות, כפיה ושליטה המרחק אדיר.
שלום נעם, תודה רבה על הדברים המפורטים, אני חושב שזאת ההתייחסות המקיפה ביותר לפוסט שכתבתי עד היום.
אנסה להשיב:
ראשית איני מבטל כלל את הערך של האמנות, כתב לי גם יונתן הירשפלד שעולה כי אני שונא אמנות ולא כך הדבר, אני סבור שאמנות גם אם היא אילוסטרציה מחזיקה דבר מה שהוא מעבר למותנה, מעבר להכרה המכנית, גם אם האמן עצמו אינו מכיר בה חל בתוכו תהליך קונטמפלטיבי ולכן אין זה מקרי שהאמנות התפתחה אל עבר המופשט גם כאשר עולם המושגים הקונפורמיסטי-נורמטיבי עדיין היה עמוק בקונקרטי (למשל רמברנט וולסקז המאוחרים, מיכאלאנג'לו של העבדים הגוססים, בטהובן ברביעיות המיתרים ובסונטות האחרונות). החוויה האסתטית ניסתה לא אחת לרמוז או לכוון לכיוון הסובלימטיבי. כתבתי כבר באחד הפוסטים הקודמים שהחוויה האסתטית יכולה להיות גבוה מאוד גם אם אדם עשוי לסבול מבורות מוחלטת ביחס למציאות ולכן להסב סבל רב לסובבים אותו ולכן האמנות היא אכן אפשרות לפתיחה אחרת אך היא תמיד שניה לאמנות הגבוהה של ההתבוננות עצמה בא הנושא והמושא מתבטלים.
מבחינה אקולוגית אני חושב שישנו שוני גדול בין גנים בתחזוקה גבוה לנמוכה, הפער בין המושגים אומר כבר את הכל. אך אקולוגיה אינה חזות הכל ואני בהחלט מסכים שהתרבות יוצרת ערכים שונים שלעיתים אינם משקפים אמת אלא אספירציה תחת מכבש תרבותי. כתבתי על כך בהרחבה בפוסט אודות עבודה צומחת (פה).
ההשוואה בין בונסאי לכריכת רגליים בוודאי לא באה מתחום הפיזיולוגיה והסבל של הנשים ביחס לצמחים, אין לי שום חלק באמונה שלצמחים יכולת לחוש סבל או שהם בעלי הכרה שמסוגלת לחוש פחד, אימה, כאב או כל דבר אחר שמאפיין אינטליגנציה אנושית או של חיות בעלות הכרה מורכבת כפשוטה. ישנו ספר מופרך לחלוטין בשם החיים הסודיים של הצמחים אשר מוקדש להבלים כגון אלו. כוונתי הייתה ביחס בו אנו חווים את האסתטיקה, החוויה התרבותית אודות שליטה תוך עיוות האורגניזם קרי המושא האסתטי. בסוף התניית המוח מחליטה מה העין חווה כ"יפה".
לגבי בודהיזם, בתור חבר של מספר אנשים שהם מומחים הן אקדמית והן אישית לתחום אני מודע לדיסוננס כביכול שבין דברי לאותה דרך חיים, ואנחנו בחילוקי דעות תמידיים ביחס לשאלות רבות. יחד עם זאת אני סבור שהאופן בו הנזיר חווה את העולם דרך אותן פרקטיקות ומערכת אמונות בעלות עוצמה אוטו-סוגסטיבית חריגה ביותר עדיין מכופפת את ההכרה באלימות פנימית. אכן שונה לחלוטין מהאלימות שחייל נתקל בשדה הקרב או מאפיונר בחיסול חשבונות אך היא מעוותת את המרחב.
נקלעתי לכאן במקרה (קורה לי אחת לכמה זמן), מבקשת להחמיא לך אבינדב על הפוסט מעורר המחשבה והמועקה גם יחד. אני לגמרי רואה קשר ישיר בין כפיתת רגליים לכפיתת עץ זית בעציץ זערורי. וכמובן לא מצד החוויה של הנכפת, אלא מצד החוויה של הכופת-מעוות-שולט. למעשה עד עכשיו התייחסתי לעציצי הבונסאי במישור האסתטי בלבד, ותמהני על שלא התעוררה בי תחושת גועל. ויותר גרוע: ההבנה הבלתי נמנעת, שעץ הבונסאי מייצג ומשקף את האדם הפשוט יותר ממה שהיינו מוכנים להודות. מעיק.
תודה אסתר, לי זה גורם תחושה של אי-נוחות מעקצצת.
אבינדב נראה שפשוט חווית התניה שגרמה להָלוּצִינַצְיָה. (-:
ישנם דברים נכונים לגמרי במאמר הזה לצד כמה מסקנות שגויות לחלוטין בעיני.
תיאור עיצובו של הבונסאי כמקבילו של עינוי כריכת הרגלים הנורא – ובשל כך הסקת המסקנה ששניהם עוסקים בחוויית שליטה אסתטית…נו, זה נכון, בדיוק כמו שנכון להגדיר דמיון ומציאות כהיינו הך, שהרי שניהם נמצאים במוחנו…
בנוגע למה שכתבה אסתר: מטבע הדברים כמי שעוסק בבונסאי אני שומע לא אחת דעות וטענות שונות אודות "סיבלו" של העץ ומנגד על האדם "הכופת-מעוות-שולט", אני בהחלט מבין את המקום ממנו נובעות התחושות הלא נעימות הללו (והמעקצצות) אבל בהחלט לא מקבל את הפרשנות האסוציאטיבית והשטחית לרגשות אלו.
בעניין השליטה: נכון, כמו מתודות אחרות בגינון או באמנות פלסטית לגווניה, במתכת, אבן, חימר, בד ועץ הרי בוודאי שגם בעיצוב בונסאי ישנן דרכי פעולה הדורשות שליטה בנשוא העיצוב, מודה באשמה. מנגד לא ברורה לי הבחירה דווקא בבונסאי והשוואתו לשאר הדימויים השליליים (בעליל) שבמאמר
(אגב, הצצתי בעבודותיך ואני חייב להודות שחלקן מרשימות ויפות ובעיקר מתוכננות במראה טבעי ומלבב)
ובכן,אלמנט שליטה קיים גם במכלול שיטות תכנון עיצוב ותחזוקה בגינון בהן כל מתכנן גינות גג "הנו" פריק שליטה הנוטע עצים חיים במכלים הבנויים מקורות עץ, ועוד עץ מת -אולי בכלל זה עציץ שנבנה מצמח האם שלהם רחמנא-ליצלן…אז למה להתמקד דווקא בבונסאי? עיצוב הגן ובריאתו במראה "טבעי" אסתטי, גם הוא נותן למעצב תחושת שליטה ועליונות הלא כן? כמובן שישנן אין סוף דוגמאות שליטה בגינון כמו דישון-הרכבות-ייחורים-חירוק ועוד, הכל כמיטב הדמיון המשתלט על התודעה עד כדי אבסורד.
אז למה דווקא בונסאי? אני באמת מנסה להבין: האם השליטה המתוארת מתבטאת באופן עיצובו של עץ הבונסאי (ליפוף חוטים) או שמא זהו העציץ הקטן שהיווה מקור לאסוציאציות השליטה?
בכל אופן לא הייתי בוחר לשים תמונת רגל מעוותת של נערה אומללה על יד עץ נטוע בעציץ מגביל שורשים בגינה שאתה עיצבת ונותן להן את אותה כותרת…
ובנושא סבלו של העץ, אני יודע שבזה אין לנו וויכוח וגם קראתי את חילופי הדברים בינך לבין נעם בתגובות למאמר הזה, וכבר כתבתי שאני אפילו מבין את התחושות הלא נעימות של חלק מהאנשים אבל אני לא מבין מה נסגר עם אלו שנותנים לעולם האסוציאטיבי במוחם להשתלט להם על התודעה עד כדי כך שהם ממש מסוגלים להאניש ולהבין את כאב החסה הנלעסת שבסלט? אולי אתה תמצא את התשובה לשאלה הזו. אני כבר שמעתי הכול:
על הצמח כנערה סינית אומללה, על גינה כמחנה ריכוז לצמחים ועל מעצב עצים כד"ר מנגלה…ואני לא מדבר בכלל על מה שהשימוש בכימיקלים עושה לדמיון שלהם…אולי זה השלב היותר עמוק של צמחונות (שאני עוד מבין) – טבעונות (מבין ופחות מקבל) – ובקרוב מה? סלענות?– הבנת הסלעים ומצוקותיהם במחצבה??
שלום עמיחי, כאמור אין כל הנחה בדברי בין אם בגלוי או שבמובלע כי העץ חווה סבל במידה כזאת או אחרת כפי שילדות שעברו כפיתת רגליים. אני רק מצביע על המקור האסתטי שאני חושב שכן קשור. אמת גם אין לי כל חיבה אסתטית לגינון במיכלי גג נהפוך הוא הם גורמים לי לרתיעה, גם הגינון בו אני עוסק הוא מבחינתי גבולי וכתבתי על כך לא פעם, בפוסט על "עבודה צומחת" כתבתי באופן ישיר גם על המלאכותיות והפרדוקס שבגינון "טבעי", בכל מקרה בסופו של יום מדובר בתרבות ספציפית וככזאת ניתן וחשוב לפתח עליה שיח, אני חושב שהשיח עצמו יכול להוביל לכיוונים שונים של חשיבה ומעשה. גם בכך יש משמעות.
אבל באמת לקחת את הרעיונות הללו ולהמשיך אותם כתזה מוסרנית למחוזות רדיקליים זה אבסורד נטול משמעות כנזירים ג'ייניסטים המבקשים להתעוור מאור החמה.