אגן המים הקדוש

עם השנים מתרופפים הברגים ומה שפעם חשבתי לשיא הדגנרציה מצא מקום אצלי בגינה. לעיתים לא רחוקות אני עוד תמהה אם אולי באמת כל התרבות הגינונית הזאת היא ניוון אחד גדול ועדיין מספר השעות בהן אני מחפש צמחים במרשתת והתבוננות בכל עלה מציץ מגינה אקראית גדול מכל דבר אחר שמוחי המתעכל עוסק בו. אך בריכות בחצרות תמיד היו נראות לי כעיסוק שגדש את הסאה בקונטקסט הכלאיים של אותה הטיה תרבותית למונח "טבע"

בכלא מחשבותי – נימפאה טינה

"ממש מעיין פרטי" הייתי שומע פעם אחר פעם ומתחלחל. יריעת פלסטיק מחופה אבנים ובתוכה משאבה מחוברת לרשת החשמל (או לשמש לחובבי האנרגיה המתחדשת שפולטת עוד ועוד זבל מהמפעלים במזרח ופסולת לאחר בלאי) ומניעה עשרות ומאות ליטרים בשעה בפעולה מחזורית שמפכפכת באוזן כאילו היינו בין פלגים זכים וטהורים בהרי אררט. גן עדן זה פה, אם רק לרגע נטיח את ראשנו מספיק חזק בראשו של איווט. ולמרות כל זאת לאחר שהגינה נשתלה, הריצוף הושלם, הספסלים הוקמו מצאתי עצמי מערבב חול, חצץ ומלט פעם אחר פעם, בונה בעבודת טפסנות מאולתרת רצפה, קירות ויוצק בריכה בזעיר אנפין מחוץ לחלון. איך הגעתי לשפל מדרגה שכזה? זה מה שכמה אנשים שואלים עצמם בבתי הכלא, גם אני בתוך כלא מחשבותיי.

קונסטרוקציות מאולתרות שאמורות להחזיק מאות קילוגרמים רבים של בטון נוזלי. האם ההימור יצליח?

 

מצא את ההבדלים. רגע לאחר היציקה, עומד!!!

 

כך היתה נראית השכשוכית באפריל האחרון, בקושי ניתן להבחין כבר בקווי המתאר שלה היום

 

במאי גם הקיר מאחור טפו טפו טפו יעלם

מסתבר שמכל 250 המטרים הרבועים של גינת הבניין בו אני שוהה ותוהה, המטר הבודד הזה הוא מקור המשיכה החזק ביותר. אין אדם שעובר בגינה ולא נצמד לדופן מהופנט מקשקוש הפכפוך, מפריחת הנמפאות וממראה הדגים. אי אפשר להסביר את התופעה הזאת, אין משנה כמה הורדים לוהטים בפריחתם, כמה האזליאות זועקות בורדותן, כמה המרוות שרות את שירת העשבים עדיין אגן המים המכיל קרוב למחצית הקוב הוא הוא המגנט הראשי של הגינה כולה.

איך אפשר לעבור ליד דבר שכזה ולהישאר אדיש? אי אפשר – נימפאה דובין לא ברור אם תשרוד את החורף בירושלים

ניסיתי להימנע ככול יכולתי מהמניפולציות השגורות, פה זה לא בית מלון בתאילנד, פה לא אכניס פירוטכניקה של אולם אירועים, פה לא אכניס קוי בטטה שישחה במעגלים. ולמרות כל זאת הם משכשכים. אמנם לא קוי אלא קוי פרפר ויחי ההבדל הקטן בין בטטה (קוי) לבין דרקון אלגנטי במים אך עדיין הנגע נגע, השורש הושרש המחלה נחלטה. יש לי בריכה בחצר.

יתושים

גם לדגים לקח לי זמן להגיע, בתחילה מחשש למדגרות יתושים הכנסתי גמבוזיה ורוזי בארב, אלו כמובן ניזונים מהזחלים כמו גם כל דבר אחר שזז אבל 100% הם לא מצליחים לקחת, משיחות אקראיות ויזומות בנושא גיליתי שאמנם מקור מרבית היתושים מגיע מצלחות תחת עציצים אך בעלי בריכות דגים לא מורידים את הסטטיסטיקה עם הגמבוזיות שלהם. חלק תמיד שורדים ואלו החלק שנוגסים בקרסוליים שלכם כאשר אתם מנסים רגע לשבת בגינה. משום כך רכשתי חומר ביולוגי בשם BTI אלו חיידקים בשם בצילוס תורנגיינסיס שנמצאו כבר לפני למעלה מארבעים שנים בנחל הבשור על ידי פרופסור יואל מרגלית. וכבר יותר משנה שמספר היתושים בגינה צנח לממוצע אפסי שללא ספק מגיע ממקווי מים סמוכים אך לא מהבריכה. זה עובד מעולה אך יש לשים לב לסכנה של מוטציות ביתושים שיהפכו לעמידים בפני החומר – ניתן לקרוא במאמר על הBTI פה)

קוי פרפר, מוטציות על מוטציות, הכלאה של קוי וקרפיון ארוך סנפירים. היסטוריה קצרה של 70 שנים ביחס למקור התרבותי של הקוי למעלה ממאתיים שנים והזהב למעלה מאלף שנים.

"למחרת היום הלכתי לארמון המלך. כרעתי ברך לפני הבריכה וקראתי לדג. הוא הופיע והדמעות זולגות מעיניו. שאלתי אותו לפשר בכיו. אני רוצה הביתה, השיב הדג, המלך מחזיק אותי בשבי. אינני דג, אני נסיכה. מה לי ולמלך טיפש שאינו מוצא משהו טוב יותר לעשות בממלכתו הגדולה מאשר להתאהב בדגים?"

לאחר שמיציתי את אוכלי היתושים התפנתי לדבר האמיתי, כאמור יש לי סלידה מדגי קוי, אמנם הצבעוניות שלהם מרשימה אך תמיד הם מזכירים לי בטטות שוחות, הכנסתי דגי זהב 'שלייר' מה שמכונה באנגלית Fan tail gold fish שבלי ספק יש בהם חן רב אך גם הם תופחים ותופחים ובסוף נראים כחצילים כבושים. לדגי קוי יש היסטוריה ארוכה מהמזרח, אלו מוטנטים של קרפיון Amor שהחלו למיין לפי צבעים לפני 200 שנים ביפן (דגי זהב ממוינים כבר למעלה מאלף שנים בסין ממיני קרפיון אחרים) אלו גם הגילאים של הזקנים שבהם שעוד חיים היום. אך הגיל והתרגיל לא הרשימו אותי, מה שכן הפיל אותי לרצפה היה כאמור קוי פרפר – הכלאה בת 70 שנים בלבד של קוי וקרפיון ארוך סנפירים. אלו נשארים מדהימים גם בבגרותם, הם אינם מתעבים אלא מתארכים ועם הגיל הסנפירים הולכים וצומחים בהתאם. וכך מצאתי את עצמי כאותה דמות שהגה רפיק שאמי בספרו "מספר הלילה": מלך המאוהב בדג וזה אינו משיב לו אהבה.

הילדים שלי כבר מזמן יודעים היכן אני נמצא אחר הצהריים: מתבונן בדרקונים המיניאטורים שלי.

מאוהב

צמחיית מים
דבר משונה הוא היצע הצמחים הדל של צמחי המים, בעוד שבכל מה שמחוץ להם בורכנו במיקרודגנרציה המדינית בגבולות הארעיים פה במאות ואלפי מינים הרי שברגע בו הצמח נטבל באגן הקדוש צימצמנו את המלאי במאות ואלפי אחוזים. מדף צמחי המים מחזיק בקושי רב את המים בעצמיות מיכלו. ראו כל אתר מרשתת שמכבד עצמו פחות או יותר וראו את ההיצע הדל, לכו למשתלות ותראו איזו פינה זעירה יש לכך. ובתוך אותה פינה מקופלת הטרגדיה של הבריכות, לא רק מיעוט אלא נטיה חזקה ביותר לכיוון הטרופי. פה המקום לשים לב להתנגשות הטיטאנים בין שתי הממלכות. בעוד שאנו מצויים בתוך אותה פיסה פיטו-אקלימית המכונה ים תיכונית ונגזרת מכך אותה שפה של מרוות, לוטמים ואזוביונים מקומיים. מקור מים יציב מאפשר חדירה של צמחיה טרופית וכך על גדות הנחלים ובמעיינות נמצאים זה לצד זה צמחים עם ניגוד חריף של ניראות ומנגנוני שרידה שונים לגמרי. ובכל זאת גם בתוך המצודה הקטנה הזאת הצמחיה המקומית הלחה באופן מעניין לא פיתחה שפה טרופית מובהקת ולכן צמחיית המים במשתלות נמצאות בדיסאורינטציה ביחס למרבית הצמחים בהם אני עושה שימוש מכאן גם נגזרת כמעט באופן ישיר הסכמה הקיטשית של בריכות רבות, זהו שילוב קטלני בין אילוץ מבני של "בריכה טבעית" עם צמחיה שנראית כדקורציה בחנות טקסטיל. רק אל תכניסו חלוקי נחל! לא! לא! לא!
אבל כמה נסיונות מניבים פכפוך חדש באוזן למרות שהזמן עוד קצר וניסיון לא רוכשים מעשרים כפיפות בטן חד פעמיות בחדר הכושר, לכן אני מסייג את דברי, קחו זאת בחשבון.
אז לדוגמא לניסיון רע כלנית יפנית נרקבה בלי להניד עפעף. אבל אז החלטתי לנסות זקן נחש שטוח 'שחור' (המכונה גם 'יפני') אם ידועה הנטיה של זקן נחש יפני להצליח לחיות באדמות מוצפות מדוע שלא ננסה את בן דודו בהטבעה מתמשכת ולא רק בשיטות החקירה של גונטאנמו? וכך הכנסתי כמה שתילים רכים שיכלו כבר להשתחרר מצמח האם הישר לאגן ונראה שהם עושים שם חייל כבר חודשיים שלושה. איזה צמח מופלא זה עם עלוותו השחורה משחור.

כך הוא בגינה שני מטרים מהאגן שתול באדמה ומשגשג – זקן נחש שטוח 'שחור'

 

וכך הוא מבצבץ בחלק העליון מבין המרסליאה – זקן נחש שטוח 'שחור' טבול במים

או זפירנתוס צחור, את יכולתו גם לשוט במים כבר שמעתי אך גם לו בני דודים ודודניות. למשל אותו הזן המכונה זפירנתוס צחור 'צהוב' שככול הנראה אינו 'צחור' כלל ורק מבורות, רשעות ועצלנות אנו ממשיכים לכנותו כך. הוא כבר חוגג למעלה משנה עם גלי פריחה ארוכים ארוכים ומרבה את בצלצליו במים עוד ועוד.

זה הצחור המקורי, צחור צחור – זפירנתוס

 

וזה ה'צחור' הצהוב

הקיץ הכנסתי מין נוסף בשם זפירנתוס מקרוסיפון – Zephyranthes macrosiphon, זהו מין עם פריחה שללא זהירות עשויה להותיר פנס בעין הצופה הנמהר. בינתיים גם הוא שוחה בנחת. הנה תמונה לפני השתילה, העלים עוד שם:

זפירנתוס מקרוסיפון רגע לפני השתילה במים

בחלק העליון המתפקד כ"פילטר ביולוגי" (מלא באבני טוף, כן כן שמעתי שאסור להכניס, הבריכה צוחקת לה על כך כבר שנתיים) שתלתי כבר בתחילת הדרך מרסליאה זעירה שנתן לי עתי יפה, זהו צמח פרא אמיתי, בשדי חמד הוא קפץ ממיכל למיכל ולאדמה בתחתית הבריכה והשריש עצמו בכל עבר. שימו לב והיזהרו.
מלבד זאת הכנסתי ארבעה מיני נימפאות לקיץ. המרהיבה מכולן היא כמובן 'ליטל סו' שלא מפסיקה להוציא 2-3 פרחים בו זמנית וברצף מהאביב ועד הסתיו.

ליטל סו

 

ליטל סו ושני דרקונים

 

נימפאה מרליאצאה

במנזר הבנדקטיני. שם אוליביה הכניס אותן לכמה מקומות. החלק הרדוד ביותר אינו עולה על 14 ס"מ!!! לכל מי שחשב שנמפיאות זקוקות לחצי מטר על מנת לפרוח כדאי שילך לשם לראות את זה. בכלי שכל גובהו 10 ס"מ ורוחבו ואורכו עוד 40-50 ס"מ הן משגשגות ממש.
נורית המים המקומית שרדה שתי עונות בקושי ולא עושה רושם שתפרוץ בעונה השלישית, שיבולת מים מפוצלת היתה הבטחה גדולה שגם כמעט ונעלמה בעונה השניה. נחייה ונראה בשלישית הקרבה. שתי הנ"ל שאולי הפכו לז"ל היו אמורות להפוך את עונת החורף למלאת חיים עם תרדמת הנמפיאות.

תמונה מהחורף הראשון, נורית המים ושיבולת מים מפוצלת. לא הצליחו להתרומם היטב בשנה השניה, תכף נראה מה יוליד החורף הקרב

מלבד אלו יש גם את איריס לואיזיאנה, זאת כבר קבוצה רצינית בפני עצמה עם אין ספור מכלואים פנימיים, אני חובב במיוחד את הנינוחים יותר בפריחתם מאשר את הסגולים הנועזים על סף השחור. הכנסתי את זה המכונה איריס 'פולבה' שצבעו בלתי ניתן להגדרה, מעיין נחושת מרהיבה עם עורקים ורדרדים וכתמים חומים עם נגיעות צהבהבות מעט כתומות. משהו משהו:

איריס לואיזיאנה 'פולבה'
לא יאמן

איך היו החיים לפני כבר אינני זוכר, משהו מטושטש עם חמישה ילדים וכלבה.

מחר בבוקר יום חדש, אאכיל אותם עם הזריחה.

ולסיום כך נראית אצלי כבר כמעט חודש פעמונית ססגונית, ועוד עמודי פריחה רבים רק מניצים קדימה:

22 תגובות בנושא “אגן המים הקדוש”

  1. שלום תמי, הבאתי אותם קטנים למדי, הצמחיה כבר היתה מבוססת היטב. ומלבד זאת אני מקפיד על לפחות שתי האכלות ביום ולעיתים גם יותר. לצמחיה כמו שניתן לראות שלום.

  2. ממליץ לך להשתמש בבקטריות של חברת microbelift עשו אצלי פלאים בבריכה במיוחד בכל מה שקשור לטיפול בבוצה יש להם חומר יעודי שנקרא Sludge-Away

  3. כדי לסבר את מצפונך לגבי בריכות ("שיא הדגנרציה"): ברגע שבו הודיעו לי בבית החולים שבני נפטר, הרגשתי שהדבר היחיד שירגיע את נשמתי הפצועה, זה קול פכפוך המים בבריכה (שאז עוד לא היתה קיימת) בישיבה בחושך. המעניין, שגם אבי ז"ל הציע להקים בריכה לזכרו של בני בגינה!. מאז (1990), הבריכה קיימת ובועטת.
    אשמח מאד לשמוע על אפשרויות בצמחיית מים כשהבריכה בצל.

  4. תודה אבינדב,
    מעל הבריכה יש גגון של קני במבוק, כך שהצל מלא אך הבריכה מוארת מהצד (אנחנו בבאר שבע).
    אשמח גם לדעת מי הספקים בארץ של החומרים נגד ייתושים ונגד ה- sludge

  5. אני אומר בזהירות רבה שאיריס לואיזיאנה על כל זניו יפרח בתנאים כאלו, שבטבט חורפי ישגשג אך יש להיזהר מאוד איתו כי הוא פולשני באופן אגרסיבי ביותר. במקומות רדודים אני חושב שרודפיליאה אדומה תפרח. אזולה קרולינית וסלביניה צפה יצליחו. יקינטון המים עשוי להצליח, גם עם נטיה לשתלטנות אבל בצל אולי פחות וגם בספק אם יפרח

    אני הזמנתי דרך אמזון

  6. שלום אבינדב, קוראת בהנאה רבה את הכתבות שלך וגם את זו על "האגן הקדוש". מאז שעברנו לבית חדש לפני שלוש וחצי שנים בו נמצאת בריכת הנוי בשמש מליאה, הנימפיאות צומחות ופורחות כל השנה (בשונה מהתיאור שלך על ההפוגה בחורף אותה היכרנו בבית הישן, שם הבריכה הייתה מוצלת והנימפיאות היו בפגרה בין נובמבר למרץ). רציתי לציין נקודת זכות נוספת לבריכת הנוי, בהקשר לחום הרב השורר בארצנו חודשים רבים בשנה והעובדה שאנו מעמידים לרשות בעלי החיים המזדמנים (חתולים, ציפורים ועוד) מקור מיים זמין להרוות את צמאונם. אותי זה מאוד משמח בנוסף לכל היופי שהראת ותיארת.

  7. שלום לאנונימית, זה נכון, בדרך כלל צוצלות באות לשתות אבל היו גם אחרות ואפילו סבכי שחור כיפה שצילמתי אבל האיכות לא טובה והתבאסתי להכניס לפוסט.
    אני מניח שאתם גרים במקום נמוך יותר וחם מ800 המטר בירושלים, פה בדצמבר הכל בהלם ומורא. גם בבריכות החשופות ביותר לשמש שאני מכיר בסביבה.

  8. אחלה פוסט אבינדב…. ממש אהבתי.
    ואהבתי גם את הגדרתך בתחילת הפוסט – עם השנים מתרופפים הברגים.
    לחלוטין. כך גם אני מרגיש על עצמי. עקרונות מסויימים דוהים. אחרים מתפוגגים. ובכלל הכל נהיה חד ומעורבב יותר בו זמנית.

    בקשר לפאנלים הסולאריים ולהתמכרות האנושית לאנרגיה ממליץ לך מאוד מאוד לבקר לקריאה קולעת וקלילה ב"בלוג הירוק" הנהדר.

    בקשר לבריכה ובכלל – אני סבור ששכניך בבנייך כאלו ברי מזל שאתה שם נמצא ומהנה להם את נוף מגוריהם.

    ובקר שאליך – למדתי שיש לך 5 ילדים. שזה הספק יפה מאוד מאוד. הופעתי ממש.
    בירושלים היה ירושלמי.

    תודה על התמונות משובבות הנפש 🙂

  9. בייאושי כי רב, שואלת אם יש לך ניסיון עם יתושים שאינם באים למקור מים. סללנו את קו הביוב מחדש, אין אף צלחת בגינה, ויש יתושים לאורך כל השנה ושום יכולת לשבת בגינה אף פעם. אם אניח צלחת מים ובתוכה BTI, זה יעזור?

  10. תודה לביולוג.
    רותי זה לא יעזור. אתם חייבים למצוא את המקור למדגרה. לפעמים על גג בית יש דליפה מצינור ומספיק רבע ליטר קבועים, אני מניח שיתושים יכולים לעבור גם יותר מעשרות מטרים.

  11. היי לך
    כל כך נהנתי מהפוסט, לנו מרפסת 30 מטר אז בלי שכשוכית…תמשיך לרתק אותנו .
    גמר חתימה טובה.

  12. מצחיק אתה: " בריכות בחצרות תמיד היו נראות לי כעיסוק שגדש את הסאה בקונטקסט הכלאיים של אותה הטיה תרבותית למונח "טבע" "… אתה אומנם חולם לעיתים על גינה שאינה אלא פיסת-טבע, או שהגן הוא מעין מחווה לטבע מקומי, וכמובן – שופט גנים עפ"י מידת ריחוקם ממושג ה"טבעי" ומוכיח בשער נגד כל פטוניה זרה השתולה בשורה ר"ל. אבל גן אינו טבע, מהסיבה הפשוטה שגם הטבע אינו טבע, אלא דבר אחר, הסגור בפני המילים והמושגים האנושיים, ומושג ה"טבע" הרומנטי שאתה [ולא רק אתה כמובן] כה אוהב בכלל זה. ואילו גנים וגינות הם יצירות תרבותיות, לא פחות מבתים או סרטים, והם נמצאים בתוך מושגי האדם ודמיונו וסגורים בהם. גם אם הצבעים בציור הקרוי "גן" הם צמחים ממשיים, אנחנו נוטעים אותם ועוקרים אותם ויוצרים תמונות כאוות נפשנו. וגם אם הרבה מן הגנים נטלו דימויים מן העולם הטבעי וגם ניסו לחקות אותו, הם אינם טבע.. חלק מרכזי בגני הרנסאנס באיטליה קרוי Bosco = יער, וממנו צמחו פיסות החורש בגנים הצרפתיים של הבארוק, וכמובן – הגנים האנגליים של ההשכלה והרומנטיקה. הם דימו שהם "טבעיים". בגנים האלה היו תמיד ברכות ומזרקות שכונו "מעיינות" (Fonte), וביניהן, בפינות גנים – גם מזרקה העשויה במתכונת של מעיין טבעי, עם סלעים מלאכותיים (Rocaille) וצמחי שערות-שולמית. ואנחנו, יותר ממה שנדמה לנו – יורשים את השאיפות האלה ואת התחושה שככה נראה היופי הגנני במיטבו. אז כש"נכנעת" ובנית בריכה ושתלת נימפאות וורודות, לא התרופפו לך הברגים אלא התרופפו המסווים שהסתירו את התשתיות המסורתיות של מהו ה"יפה" בעיניך ברעיון הקרוי גן.

  13. תגובה נפלאה, מושכלת ומדוייקת מר הירשפלד.
    לעילא ולעילא. מאוד מאוד נהניתי לקרוא.

  14. נו אריאל אנחנו רואים כמעט עין בעין את הגן והמונח טבע. יש לי רק קושי עם המוסכמות החברתיות על אלו כולל זאת הרומנטית שמעוגנת בבסיס התרבות הנוכחית

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.