ככול שחולף הזמן מתבהר לי שתחום פרנסתי בתכנון גינות או אדריכלות נוף או איך שירצה פלוני לקרוא לכך הוא בעיקרו תרבות של פורמליזם צר, עיסוק דקדנטי של מגמות אופנה, סמלי סטטוס ואסקפיזם חוקי לתלאות החיים המודרניים. זהו תחום אחד מיני רבים של מה שמכונה Visual arts אבל בעיקר בפן של אסתטיציזם שהוא ראי מדויק למדי לחברה נרקיסיסטית המורכבת מאינדיבידואלים כביכול שאינם אלא עדר כבשים בעלי מלתעות.
בפוסט הקודם התחלתי לכתוב על אופנת הכבשים האחרונה שכובשת את מכלי הגלזורה הבורגניים (שמנת הכי סולידי), יש כמה צמחים שמשמשים לתועבה הזאת, הדס מצוי למשל, דורנטה או סיזיגיום מכבדי, אפשר לראות שהאלגוריתם של גוגל כבר מתייחס אליו בחיפושים שונים. זהו למעשה come back של גינון הטופיארי שמכה באנושות כבר מאות שנים, טים ברטון לקח כמה סממנים ממנו והכניס אותם אל תוך סרטו המספריים של אדוארד, שם החברה העדרית, השמרנית, המשועממת והמנוונת מתלהבת עד אימה מן התוצרים שהגיבור מפיק מיידי המספריים הנכות שלו, ברטון קושר שם קשר יפה בין טופיארי לתרבות תספורות הכלבים וסלוני היופי, ריק קיומי בפרוורי אמריקה הלבנה.
אבל התרבות האסתטית היא באמת רק חלק ממכלול ההתייחסות שלנו למשמעות בעולם, הרגלי צריכה פתולוגיים, רצון עז שישרתו אותנו והפנטזיה הילדותית במשחק המלכים המעושה הם אבני יסוד של התרבות כולה. קחו למשל את הצורך העז ב"חופשה". מי בעבר היה נוסע לחופשה? מלכים, נסיכים, ברונים, דוכסים ושאר אנשי אצולה ושררה, זאת הייתה שכבה מצומצמת של מוקדי עושר וכוח שנסמכו על רודנות ומסביבה נעו ללא הרף משרתים, מנקים, טבחים, גננים, ציירים, מוזיקאים, סנדלרים וחייטים, בקיצור החברה כולה. מאז המאה ה18 האנושות התקדמה אך אם נתבונן מסביבנו ובתוכנו נגלה שמה שאנו רודפים אחריו השכם והערב הוא הצורך שמישהו אחר יעשה לנו את מה שאנו מתוך גדולתנו לא נרצה לעשות: שמישהו (אחר) ישטוף לנו את הרכב, יציע את מיטותינו, יגיש לנו את ארוחותינו, ידיח את הכלים, יתקין לנו ארוחות (מלכים), ינקה את הרצפות והאסלות. כן, אולי שלא ינגבו לנו את הישבן אבל לפחות שינקו אחרינו את השרותים. אחד המדדים להצלחת החברה הוא כמה אנשים עוברים בשנה בנתב"ג (13.4 מיליון!), רק תנו לי חופשה ברומא/בנגקוק/דארמסלה/ניו-יורק ואני מסודר. זה לגיטימי (לגיטימי היא אחת המילים המטומטמות שיש) זה משתלם לכולם (אנחנו הרי משאירים שם כסף ולא שדה קטל), אפשר לצרוך על הדרך קצת תרבות (תערוכה בגוגנהיים, גינות בצ'לסי, קברט בברלין). כולם מרוויחים לא? מה החדרנית לא צריכה לתת עדשים לילדים שלה? המנקה לא רוצה לקנות לעצמו איי-פון חדש? נהג המונית לא רוצה פלזמה 42 אינץ'? הטבח לא חולם על תוכי? זאת התשתית לחלק מהותי מהענפים המרכזיים ביותר בכלכלה העולמית, תיירות, מלונאות, מסעדנות. לא אחת אני נתקל במודעות "דרושים" בהם אחד הקריטריונים הראשיים הוא "תודעת שירות גבוהה" בחיי, תודעת שירות, אבולוציה.
כולנו חולמים, יש לא מעט שאפילו רואים זאת כדבר בעל חשיבות. לא אמרתי שלא נחלום (למרות שאפשר גם שלא) רק שנשים לב מה שאנחנו מבקשים (לחיות כמלכים ומלכות) למה (כי כולם עושים כך) ואיך (חיים רק פעם אחת).
- אלגוריתם בפעולה, הנה מה שאנחנו מחפשים
בתוך ספרה של יעל נאמן, "היינו העתיד" (מומלץ מאוד!), מסופר על הגנן של הקיבוץ הטרי יחיעם, אשר החליט החלטה אידיאולוגית – להביא את הטבע אל תוך הקיבוץ ולא לשתול 'נוי' זר על אדמת הטרשים המשנה את פניה. את שמו שכחתי, וסופו היה רע ומר. אבל בשהייה קצרצרה בבית ההארחה של קיבוץ יחיעם בשנה שעברה, באזור המוגבל בו שוטטתי בין החדר, חדר האוכל והחניה, וכשעשרות שנים מפרידות ביני לבין אותו גנן מופלא ומחונן, ספגתי את רוחו ומורשתו. עונג.
אני מציעה לך לקרוא את הספר של יעל נאמן (הגנן הוא דמות מינורית בסיפור, אבל לי הוא נתקע בראש). אני מציעה לך לנסוע לקיבוץ יחיעם.
למזלך, גינון יכול להיות משמעותי ויפהפה וארוך טווח. אתה יכול לדלג על כל מה שהצגת כאן – אם רק תחליט שכסף לא קונה את הכל, או במילים אחרות, איפה עובר הקו בין פרנסה לזנות. בהצלחה.
שלום אסתר. אני לא טוען שלא צריך גינון או שלתרבות אין ערך רק מנסה לברר כמה עניינים בדרך. הספר נשמע מעניין וגן הגינון ביחיעם. תודה.
עוד מקור השראה תמצא בגן צמחי א"י של עתי יפה בקיבוץ נתיב הל"ה. אם עוד לא היית – רוץ לשם ותראה איך כל התועבה נשארת מאחוריך.
אם יורשה לי להוסיף על הגיגיך, אומר שנראה לי שה-"הצטעצעות" (מלשון צעצוע) עליה כתבת קשורה להצטמצמות של נפש האדם אל תוך רכושו הפרטי וזהותו הפרטית.
רבות אני עד, גם אצל עצמי כשוכר אך בעיקר אצל אנשים שרכשו להם בית (במאמץ רב ותחת התחייבויות ארוכות טווח), להתעסקות האינסופית סביב "שפצור" ואיבזור הבית. דומה כי בעידן השפע הטכנולוגי בו אנו חיים, בו כפי שהצבעת כל אחד הוא מלך וכל סעודה היא משתה – היות ואין צורך שהבית יהווה משק חקלאי או בוסתן פרי, מה שנותר הוא להפוך אותו לבית פנטזיה, או לאמירה מסוגננת, או לגן שעשועים, או לאולר שוויצרי רב שימושים.
לדידי זוהי תנועה בת עשרת אלפים שנה מתפיסת המרחב של הצייד- לקט שראה את כל העולם כמעין גן קהילתי המשותף לכל בעלי החיים (גן עדן אם תבחר), דרך החקלאים שראו את שדותיהם כשלהם (ומכלול שדותיהם כארצם – השייכת ללאום שלהם, לו הם משלמים דמי חסות) ועד לאדם המודרני המתכנס לו בשטח המצומצם עוד יותר של דירתו או ביתו הפרטי צמוד הקרקע, ולעיתים אפילו נסוג אל תוך החלל הוירטואלי; אל תוך עמוד הפייסבוק או דמות משחק המחשב שלו או כל מרחב וירטואלי חדש שפותחים עבורו.
בהגיג אחרון אסכם שאולי דווקא החלל הוירטואלי, המשנה צורה, שפה ונפח (בהתאם לאפליקציה), מהווה איזה רגע לפני סגירת מעגל, רגע לפני התובנה שההבדל בין הפרטי לציבורי הוא סמנטי בלבד.
יפה הקישור בין גינון לפילוסופיית חיים, שהדייה הולכים ומתרבים בארץ (ראה למשל "הסולידית").
שלום אושרי, אני חושב שהתייחסות לפן האסתטי היא לאו דווקא שלילית, אך תשומת הלב והמשמעות שהיא לוקחת בחיים צריכה להיות משנית ולא עיקרית, יש דברים חשובים ממנה. אבל למה שאנחנו מייחסים בשם "צייד לקט" יש מעט מאוד יכולת ניתוח בימינו, החברות שאנו מייחסים להם את שם זה הן חוד החנית האבולוציוני, לא שונה מניו יורק באופן זה, הן חידוד מיומנויות כביר ולהניח שכך הן היו גם לפני 10 אלפי שנים ושישים אלף שנים היא לדעתי הנחה מוטעית. למיטב ידיעתי הם חיו רע מאוד והעדות לכך הוא גיל המוות שלהם, בניגוד לדעה הרומנטית ובעלת ההילה שיש היום לחיי השפע (גן עדן) גיל המוות (לא הממוצע אלא המוות המירבי) היה 26. ואין זה מקרי שהבטחה למעט יותר שנות חיים על ידי מעבר חקלאי היטה את הכף של האנושות כמעט כולה לעבר המהפך. חיים עד גיל כה צעיר אינם מאפשרים כמעט הקמה של משפחה שמכירה את הוריה מעבר לילדות, אלו חיי רדיפה ורעב באמת כחיה אחת מיני רבות בטבע על כל המשמעות הנגזרת מכך כולל השימוש בכוח/אלימות וכו' ולכן אולי הוא (האדם הצייד לקט) ראה את המרחב כמשותף אך עיקרו היה שרידה ולא שוטטות במרחב יפיפה.
צריך גם לזכור שהחקלאות עברה שינויים רבים והחברה שהובלה על ידה לא נולדה ביום אחד, בשנה אחת ויתכן שגם לא באלף. אבל לסיכום אומר שהאלימות וההפרדה טבועים בגנום האנושי לא מאז המהפכה החקלאית אלא הרבה הרבה בטרם.
שיא הגועל לקחת צמח או חיה שיש להם אופי מסוים ולספר אותם כך שיראו איך שאנחנו רוצים. הדוגמא הכי קיצונית לזה היא גידול בונסאי, שזו לדעתי הפרעה נפשית. פדופיליה נגד צמחים.
אני תוהה מה עבר בחיים על אדם שמגדל ככה עצים.
שלום רותם, אני חושב שמינוח מתאים יותר יהיה "כריכת רגליים" כפי שנעשה בעבר בסין. באמת זוועה וחשבתי כבר פעם לקשור בין שתי התופעות בבלוג.
אבל עובר על אדם שמגדל בונסאי מה שעובר על כל שאר האנושות: מכבש התניה.
רותם יקר/ה:
הפרעה נפשית פדופיליה… …'קצת' נסחפנו לא?
למעשה הטיפול בבונסאי אינו שונה מטיפול בעץ מקביל לו בטבע או בגינה כמו גם אספקת הצרכים של שניהם ושיטות העיצוב לעץ הבונסאי אינן שונות בעיקרן מאלו של עצים בגינון
העבודה על עץ הבונסאי כמוה כעבודה על עץ בוגר בגינה תוך דגש על עיצובו.
…ואני מנגד תוהה מה עבר עלייך בחיים שאת רואה דברים בצורה כל-כך קיצונית ומתבטאת בצורה כזאת..? בכל מקרה תנחומיי.
עמיחי