כלל ידוע הוא שבמבחן התוצאה יש לקחת בחשבון גם את הכוונה אך כוונות נטועות בהקשר ואירועי האלימות לעולם אינם מבודדים. הם פירות ביאושים לרצף זריעת הפרדה במשך ההיסטוריה כולה. רצף שנע ומתכנס מתוך ההסלמה הטכנולוגית לקרשנדו גרעיני בלתי נמנע. החרות הפנימית שהיא אמתלתה הנצחית של הדמוקרטיה המתגוננת מובילה אם כן אל השמדה מוחלטת של האנושות כולה. לעריפת ראשים הדים רבים בצפיות ברשת אבל שעות ספורות לאחר שיגור רבבות ראשי נפץ גרעיניים כבר לא יישאר מי שיצפה.
לפני זמן קצר התפרסמה ידיעה של גילוי מדהים בהקשר זה לחולמים על זמנים בטרם הדתות והלאומים התבססו, עוד אשליות לגן עדן אבוד של החברה הטרום חקלאית, טבח בן למעלה מעשרת אלפים שנים של קבוצה בת 27 איש כולל נשים וילדים.
חזרתי שוב להרצאה ב TED שהגשתי בפוסט שלפני חודש, משהו הפריע לי בגישה ה"אבולוציונית" של דניס דוטון ואני חושב שמצאתי חלק מרכזי בעייתי בתזה שלו. בין הדקות 2:30 ל3:00 בסבב גאוגרפי הוא מונה חמש דוגמאות לכך שההתניה התרבותית מתמוססת אל מול אמנויות שיופיין חוצה גבולות: "בטהובן נערץ ביפן", "פרואנים אוהבים הדפסי עץ יפנים" "פסלי אינקה נחשבים כאוצרות במוזיאונים הבריטים", "שיקספיר מתורגם לכל שפה על פני האדמה", "ג'אז וקולנוע אמריקני, הם הולכים לכל מקום!" כלומר העובדה שיש חילופי ידע ושינויים תרבותיים הם הערובה של דוטון לשפה או קידוד פנימי גנטי-אבולוציוני שחוצה את התרבויות. זאת לטעמי טענה שלא מחזיקה גם אדים של מים. תרבות וההטמעה של הקודים האסתטיים שלה אינם קודקס סגור ובוודאי שבמהלך ההיסטורי של מאה השנים האחרונות התרבויות בעולם כולו נמצאות בתהליך אינטגרטיבי שממוסס גבולות. יחד עם זאת יש הבדלים מהותיים בגישות האסתטיות המותנות והעובדה שפתיחות יכולה לשבור חומות אינה מעידה שחומות פרי ההתניה אינן קיימות מלכתחילה, בחירה אקראית של 100 בתים בלונדון, טוקיו ולימה יגלו שרב השונה על הדומה ביניהם ובין כל עיר ועיר קווים מקבילים של התרבות המקומית במיוחד בקרב הדור המבוגר. זאת חכמה קטנה מאוד ב2010 לעמוד מול קהל שבוי סמרטפונים ולדבר על מיסוס התניה תרבותית רגע לפני שהאביב הערבי פוצץ בפנים את אשליית הסולידריות האנושית. חמש שנים לאחר ההרצאה הקהל המערבי כבר הפסיק להתמוגג מציביליזציות שכנות והחל פשוט להילחם בהן. ולא, לא רק ב"אסלאם הקיצוני" אלא למשל גם ברוסיה (מי סופר 6000 גופות באוקראינה?) ותכף גם בסין.
זה לא מקרי שנדרשו אמנים פורצי דרך להביא מוטיבים אסתטיים מאפריקה (פיקאסו) אל המערב או מוזיקה מזרחית אל תוך הקלאסית (דביסי) וזמן ניכר עד שהאוזן והעין של ההמון התרגלה למה שהיום נראה כ"טבעי" ("פרואנים אוהבים הדפסי עץ יפנים") ועדיין הזרם המרכזי בתרבות, כל תרבות נשען על סממנים ייחודים שנדרשת בה התניה מינקות על מנת לזהות וליהנות מהשפה. כן אפשר גם ללמוד יידיש או יפנית בגיל מבוגר. אבל זה קשה.
אני לא סבור שהמבע האמנותי הוא תולדה שמנתקת כל הקשר אנושי רחב ועמוק והוא תלוי התניה תרבותית בלבד אבל לקשור אותו ליתרון במציאת זיווג וריבוי נשמע לי אילוץ מופרך.
מעבר בין התניה תרבותית – Transition of cultural conditioning, הנה שתי הדוגמאות: הראשון קלוד דביסי (צרפת 1903) – Estampes, בהשפעת מוזיקה מאינדונזיה שם הקטע הראשון מבין השלושה, פגודות:
והנה "המקור" מוזיקה מאינדונזיה, גם אחרי עשרות שנים של חלחול איטי בין התרבויות עדיין האוזן המערבית בקושי מסוגלת לחדור את המבע האמנותי הזה על סולמו הפנטטוני. תגבירו, תגבירו. נראה אתכם חוצים שלוש דקות.
ופיקאסו, העלמות מאיבניון, אפריקה חודרת אל תוך הבורגנות האירופית 1907, לקח למעלה מעשור עד שהקהל החל לקבל את העבודה. מה שהיום נראה טריוויאלי היה אז בלתי נתפס. מהלומה לרשתית האירופית.
יש לזכור שהרקע לעבודתו של פיקאסו היה עבודתם של סזאן והאימפרסיוניזם שהפנו עורף לאמנות המסורתית והאקדמית ששלטה באירופה מאות שנים. קל היום לעין המאולפת להתפעל מאישה עם שמשיה של קלוד מונה. אלו יצירות שמאה וחמישים שנה לאחר דחייתם במערב העולם כולו מתמוגג בעת צפייה בהם והם מסומנים כלא פחות מפסגות. רפרודוקציות בכל מרפאת שיניים שלישית.
ההרגל הטביע את חותמו. שלושים שנים לאחר מכן "אמנות מנוונת" תערוכת ענק בהשראתו של יוזף גבלס הציגה בפני הקהל בגרמניה של 1937 אמנות מנוונת ודחויה ועל דרך השלילה הדגישה מהו יופי. גם פיקאסו, גם האימפרסיוניסטים ועוד רבים אחרים נכנסו לחבילה המנוונת. האידאולוגיה הנאצית לפתה בקשר גורדי את ערכי היופי התרבותיים עם אתיקה, מוסר, וקידמה אנושית. לצורך כך נרתמו בעבורה גם אדריכלים, קולנוענים, פסלים וכולי.
הנה עבודה מדהימה של אלברט שפר "קתדרלת האורות" (1933) – אלברט שפר נשפט בנירנברג ונידון לעשרים שנות מאסר בכלא שם בן השאר הוא עסק בגינון:
טוב נו שימוש בזרקורים שנועדו לצוד מטוסים בריטים זה לא חכמה גדולה. אבל הנה דוגמה אחרת לעיסוק ב"יופי" ארנו ברקר:
האמנות עברה כברת דרך מחיטוט כפייתי אחר אותה כמיהה ילדותית לכליאת ה"יופי" (כמו גם כליאת האלוהים בתיחום האמונה) ונשארה עם עירוב טעם שבין עפיצות וחומציות הקיא לאחר שבלעה ופלטה משך מאות (ואלפי) שנים את הדימויים והחיפוש אחר פרופורציות/טונים/הרמוניה/אור וצל/ניגודיות וכל שאר המרכיבים בדייסה המבעבעת. פער אדיר רק לכאורה עובר בין שתי עבודות "אם ובנה" ("המדונה של הספר" – בוטיצ'לי 1480. אם ובנה מחולקים של הירסט 1993). שכן העיסוק בשניהם הוא בלשון דימויים ורעיונות. האמנות נשארת בתחום הגזרה הקונקרטית. דמיאן הירסט מלהטט בפגרים כג'נגלר בחצרות העשירים של פירנצה:
האם זה חייב להמשך כך? לא בטוח, יהודית סספורטס פועלת בתוך שדה האמנות מזה למעלה מעשרים שנים מתוך תחושה של שליחות דתית. ואת היסוד ליצירה ולקריאה התרבותית שלה ניתן לקשור לרצף של תמורה רוחנית. קרי אמנות משמעותית מתעלה מעבר לקריאה התרבותית, המקומית המותנית ושולחת גשושה אל הנצחי, אל הבלתי נודע. היא אינה "מחברת בין אנשים" כמו חוג ריקודי עם או טקסט דתי אלא גורמת לניתוק של הסכימה או המכניזם שבה התודעה פועלת ומציבה לפניו אפשרות להתעלות פנימית. האמנות ככלי מיסטי.
היות וקריאת המציאות בדרך בלתי מותנית וישירה מחייבת התעלות מעבר לידוע, לזמן ולמרחב הנתפס בחושים הפועלים תחת מגבלות ההכרה אזי המבע האמנותי מחייב הפשטה, מחייב קפיצה מעבר לקונקרטי. לכן אני סבור בניגוד לדוטון שהאמנות ומה שאנו חווים כ"יופי" מקורו לא רק בצורך להתרבות (הטווס כמקרה קצה אבולוציוני) אלא במשיכה הפנימית של התודעה אל עבר הוויתה הראשונית, אל עבר האמת, כמובן שבדרך לשם היא מתעוותת ללא הרף שכן האנושות עקב לצד אגודל חורשת כל חלקה של שקר והונאה בעודה בונה את הציוויליזציה מן המסד המסולף. אך הכמיהה הגרעינית לעתים לא מזומנות מבקשת מהמבט להיפתח ולהתמסר אל מה שמחוץ לשדה ההכרה התרבותי.
לסיום שיר שכתב יופ וסטרויל באוגוסט 1944 ערב הוצאתו להורג.
יופ וסטרויל היה מראשי מחתרת שהבריחה נערים ונערות והציל מאות במשך שנות ההשמדה. הוא עשה זאת כאדם נשוי ואב לארבעה. גם לאחר מאסרה של אשתו המשיך תוך סיכון ילדיו שלו. לאחר מעצרו הוא עונה על ידי הגסטאפו במשך חודשים ולא הסגיר דבר.
יופ וסטרויל היה פציפיסט גם בתוככי התופת ולא האמין בהתנגדות אלימה.
"שעת הרהורים חרישית, שעת דמדומים ומצור,
זוהר קורן מתוכי ושוטף את כולי באור.
כלא , כתלים ארבעה, מנעול. והפתח סתום.
מאוחר . מאוחר כבר מאוד, והאור הדולק עמום…
הנה הם הנם – כל רעיי, לצדי הם עומדים בשורה
ביחד צעדנו מול צר את הדרך הזאת הישרה…
אחת לי עכשיו, היינו-הך אם אמות או אוסיפה לחיות.
אור פלא גדול בי נפקח ועשרתי, עשרתי מאד…
שעת הרהורים חרישית , ולילה ארוך ומאפיל.
הזוהר אשר מתוכי – שטוף שטפני כליל."
אדיר. תודה רבה.
אז עצם הזהות שלנו הופכת אותנו לרוצחים בפוטנציה? נראה לי שלא חשבת על זה עד הסוף.
ולא על כך שאדם אוהב בצורה מועדפת…בילט אין, מתוך זהותו והזדהותו
אסף ושלי אני סבור שלעיתים קרובות מידי. אדם לא יודע מה היא אהבה כלל. אין להזדהות ולאהבה כל קשר. יש הרגלים ופחדים אלו קושרים בין בני אדם יותר מאהבה לצערי.
אסף ההזדהות יוצרת קונפליקט מובנה ואין בה כל אמת. רק התניה.
אבל חוסר זהות או הזדהות עם קבוצה יוצר ניתוק. וניתוק מאפשר אלימות ארעית ללא כל צורך בקונפליקט מקדים. אז יצא שלא נשכרנו בדבר מזה שכולנו בודדים.
אסף לא חוסר זהות ולא ניתוק אלא התבוננות ופירוק של התבנית והמכניזם של התודעה. זה יוצר חיבור עמוק לאין שיעור. אדם ללא זהות שבטית או אידיאולוגית יכול כמובן להיות אלים באופן מידי. אני מסכים. הרחקת האלימות מתוך המרכז השליו לכאורה אל השוליים, אל הגבולות רק החריף את האלימות והוביל אותה אל הקרשנדו הגרעיני הממשמש ובא.
איני מקבל את ההקשר שנעשה למוסריות בעת מלחמה. ההתנהלות המלחמתית היא התניה תרבותית כמו אומנות או כל סממן תרבותי אחר ואנו בוחנים את התנהלות הצבא על פי הערכים החברתיים שלנו, החל מההצדקה לצאת למלחמה דרך הפעלת הכוח.
הלוואי והייתי מבין מה הוא רוצה
אבינדב, זו קביעה משונה…מה אנו יודעים על אחרים? ואיך הם תופסים 'אהבה'?
יכולה להגיד לך שאני לא אלרגית לכלום, אין בי שנאת הזר, ועם זאת יש בי העדפת הקרוב והמוכר. הפליה. אני אוהבת את ילדי שלי יותר משל אחרים, את החבר שלי יותר ובמובהק מגברים אחרים. וזה לא קשור לפחד אלה לתיעדוף.
ואני מעדיפה את העם שלי על עמים אחרים…כי אדם לא נוצר בחלל ריק…הוא נוצק לתוך די אנ איי אישי משפחתי ואתני…זה המיסליום שלו, המושבה הגדולה ממנה האינדיבידואל התפתח.
פטריה שיורקת למיסליום שממנו היא נוצרה ולא מעריכה את עומק השכבות שהיו צריכות להיווצר כדי שהיא תוכל להופיע באורח חד פעמי ..מה אפשר להגיד עליה? שהיא לא מבינה תפקוד של תאי חיסון במושבה? כל מלחמה רעה? עדיף להגיש את הראש לשחיטה?
אלו שאלות קשות שמצריכות באמת דיון נרחב ואני מודה שאחת הסיבות שאני ממעט בכתיבה בכלל ובכתיבה על עניינים אלו בפרט היא הזמן ויכולתי להתמקד בתשובות מנומקות. אז אני ראשית מתנצל על אלו. אתחיל מהסוף. זה בסדר למות, שהרי זאת הסיבה המקורית לכך שמלחמות נמשכות ללא קץ. הפחד מהמוות יוצר אצלנו אין ספור רעיונות אודותיו. במזרח, במערב. אני דווקא מאוד אוהב חלק מהרעיונות ואולי יותר מכולם את ייהרג ואל יעבור. גם שם ובצדק מתכתבים עם העיוות שנוצר במציאות בשל שלוש סיבות. גילוי עריות הוא כמובן ההסבר הקל מדוע להגיש את הצוואר לשחיטה כאמרתך. הוא מעוות ופוגע במרקם החיים באופן כה קשה שעדיף להגיש את הצוואר מאשר לעשותו תחת איום חיים. אך הסיבות של עבודה זרה ושפיכות דמים נלקחת לטעמי בפשט ולא באופן עמוק. שפיכות דמים היא לא רק לבתר את משפחתך וחבריך תחת איומים אלא כל שפיכות דמים משום שהיא תולדה לעיוורון ולפחד. ואילו עבודה זרה הופכת את האדם והחברה לעיוורים ומכאן הדרך למלחמה ועיוותים נוספים בלתי נמנעת.
לגבי אהבה זאת אכן הכרזה מעט מוזרה אך אני חושב שהמילה אהבה כרוכה בהרבה רעיונות ודימויים שמיססו אותה ועיקרו אותה. יש לא מעט אנשים שאוהבים סקי בשוויץ והמבורגר עם קטשופ, יש שאוהבים לצוד אריות. יש אין ספור "אהבות" מוסליני אהב את איטליה וההמון אהב את מוסליני. האם כל זה קשור באהבה? יש שאוהבים את אלוהים כל כך שהם חוגרים חגורות נפץ ומפוצצים עצמם במסגדים יריבים, בשם אהבת האלוהים נשפך כל כך הרבה דם, האם הייתה זאת אהבה?. האם ניתן לאהוב עם? כלומר סך הבריות הדוברות את השפה לבושות באותם מלבושים ואוכלים את אותם המטעמים? אנחנו מוקפים בהרגלים, אין ספור הרגלים שהזמן והתרבות הטמיעו במוחנו. אך אני לא סבור שיש להרגלים ולרצון האדיר לשמור אותם קשר לאהבה. יש לכך קשר חזק יותר לתחושת ביטחון שההרגלים מקנים. קל לראות זאת בחברות מסורתיות רחוקות, קשה יותר לבחון זאת על עצמנו. אנחנו אוהבים את ילדינו כך לפחות אנחנו משננים מבוקר עד ליל אך אנו עסוקים בעיקר בהקניית ערכים שמשמרים את המסורת והפיכתם לכבולים לשלשלת הדורות. כך האם והאב באיראן השיעית, כך האם והאב בצרפת החילונית, כך האם והאב ההינדים בהודו, הקתולים, והפרוטסטנטים, כך בכל חברה וחברה. אנחנו מדברים על אהבה אך אנחנו עסוקים בשימור העבר, בבניית ביטחונם בתוך הקונסטלציות הכבירות שבנינו בעיוורוננו. הם נותנים לנו תחושה של שליטה ובעלות, של הכרות ונינוחות. והם באמת נטועים בניסיון מר של מוות ואונס דורות על דורות.
כמובן שיש חריגים וחריגות, אין לי מושג אם שלי כהן אוהבת את ילדיה. אולי היא רואה אהבה בדרך שאני לא יכול כלל לדמיין. אך העולם לצערי אינו בא מתולדה של אהבה. נהפוך הוא, הוא בא מתוך הרס, עיוורון, אונס וכפיה. פחד מצמית מכליה , מנוסה ורעב. אלו יצרו את ההזדהות המכנית, האוטומטית שהרכיבה חברות, איחדה את השבטים שנצמדו לאדמות וראו בה את שלהם, את התרבות המפוארת שניבטת היום מכל עין אנושית.
אבינדב היקר,
מי יתן וכל בני האנוש בעולם יחשבו כמוך. לעזאזל למה אנשים צריכים באמת להרוג אחד את השני להכאיב ולהרוס, למה ילדים צריכים ללבוש מדים ולהחזיק רובים במקום להשאר ילדים. כל האימהות חוטפות התמוטטות עצבים מהגיוס הזה. מתי באמת לא ישא גוי אל גוי חרב. למה בני אדם טיפשים כל כך ואינם אצילים כמו בעלי החיים המכונים חיות?
הסיבות רבות – לאדם יש אגו לחיות אין. גם לך אבינדב היו בוודאי רגעים בחייך בהם התנהגת בצורה שפלה ופגעת באחר. אנחנו נזרקים לעולם משוגע בלי שאף אחד יתן לנו כלים לחיות. חייבת כנראה להיות איזו תכנית חירום עולמית בנושא.
2- אנחנו מריונטות זה לא עולם האמת אנחנו בתוך האגו הזה בתוך סיפור לא פשוט ועד שננשום את הנשימה האחרונה צריך כנראה לשלם מחיר,
3- כדאי שתפנה את השאלה לערבים ולפלסטינאים. גם אם יקבלו הכל הם אלו שאינם מפסיקים עם האלימות ומאלצים אותנו לחיות על חרבנו. ואל תגיד בבקשה שגזלנו מהם שטחים כי לשיטתך הם הרי צריכים להיות בלי אגו. אז חלאס תתחילו לחיות גם בלי השניים ורבע דונם שאתם מתעקשים שנחזיר.
– יש בך משהו מסבך זכרו לברכה. גם
הוא התייסר ממוות של חיילים ומהמלחמה, מהקורבנות שגבתה משני הצדדים. פשוט מיותר כי מלחמה וצבא זה בולשיט אתה צודק!
– אז יש לבן אדם אגו. הוא צריך לשים אותו בצד. איזהו גיבור הכובש את יצרו. איזשהו
מאושר ועשיר השמח בחלקו.
אז גם לתורה אם נלך על פי דרכה יש דרך איך לפתור את הבעיה הזו ולהביא שלום עולמי, אבל גם בזה אתה לא מאמין. סך הכל אלוהים אמר יצרתי עולם הזוי ורע אבל נתתי לכם כללים כדי שלא תחוו כאב, כדי שבאמת לא יהיה צבא וכל השטות הזו.
ולגבי הדגל שזרקת לפח – אבינדב יא מצחיקול בן אדם לא יכול לחיות ללא זהות אחרת כולנו רובוטים משובטים. זה מה שיפה אחד אוהב את דגל ישראל, השני את דייויד בואי ולשלישי יש עגיל באוזן והוא נושא את השם בגין כל חייו. והוא אוהב ללכת להפגין למען פלסטינאים כי זו הזהות והאהבות שבחר לעצמו.
באמת אבינדב כל מה שאתה אומר בכלל לא תקף לגביך ולחייך כי גם לך יש זהויות בחירות ואהבות. ושוב – הבמאי אלוהים יצר בדיוק שחקנים עם אלף ואחת זהויות שונות כדי לראות איך מהבלתי אפשרי יעשו את האפשרי וישמרו על כבוד ועל חיה ותן לחיות. ואל תגיד גם שאין דבר כזה בימאי ואלוהים נו באמת לעולם החארטה הזה חייב להיות יוצר וזה בטח לא בני האדם לא אני ולא אתה 🙂
הבמאי הזה יצר את סבך וליהק אותו לתפקיד מעולה. הוא ליהק גם את היטלר כי ככה הוא לפעמים היצ'קוק לפעמים וודי אלן. ככה זה החיים אבינדב
שלום עדנה ותודה על ההתיחסות המקיפה. חלק גדול מהסבריך נטועים מראש בתוך תפיסות שאינן אלא שכנוע פנימי מאחר וכל סובביך מגיל מוקדם שכנעו אותך באמיתותם. הרעיון בדבר "פלשתינים", "גויים","אלוהים".
אינני אומר שמלחמה וצבא זה "בולשיט", אני אומר שהם הכרח, אי אפשר בלעדיהם כל עוד פלוני ואלמוני ממשיכים להחזיק בהשקפה אודות נפרדותם מתוקף המסורת, האמונה ושאר ההתניות שנוצרו וממשיכות להווצר. לגבי מה שאת מכנה אהבה איני סבור שזאת אהבה כלל. אלו הם הרגלים, תשוקות, תענוגות וגם הם קשורים באופן עמוק לפחד והתניה. האם אהבת סטאלין את ברית המועצות היתה אהבה? האם אהבת ההמון שבכה בלכתו אליו היתה אהבה? השימוש במילה אהבה הוא אוטומטי, אנחנו מאמינים בה מבלי לבדוק אותה ולפענח אותה. בשם אהבת האלוהים אלפים מתפוצצים עם חגורות נפץ, בשם אהבת האלוהים טבחו עשרות אלפים בעת כיבוש ירושלים לפני אלף שנים. אמהות שמאמינות שהן אוהבות את ילדיהן מקנות להן את אהבת האלוהים ורואות בו דבר מרומם יותר מאהבת האם. יש אין ספור מניפולציות סביב אותה מילה "אהבה".
אני אדם דתי עדנה אבל דת היא לא מה שמישהו הכניס לראשנו, זה שכנוע, זאת התניה ובהתניה אין אמת. רק קיטוע ורעיונות מוגבלים. אם אדם רוצה לבחון את האמת עליו להניח בצד את כל ההבלים שהכמרים, האימאמים, הרבנים והנזירים בכל העולם מלהגים בהם בהתנגשות היום יומית בעולם ועליו לבחון בעצמו את הכרתו שלו, את התודעה ויצירת אותה מילה שכתבת ה"אגו". מה שאנו מקבלים כטבעי וכפילטר אמיתי אל המציאות. אותה זהות שמתוך פחדיה ומתוך המכניזם בו היא פועלת יוצרת הפרדה וחלוקה ראשית מידית בין המציאות הנתפסת בחושים ולאר מכן חברתית.
יש גם להזהר בהשאלת מילים כמו אצילות לעולם ההחי. לא היינו רוצים להדמות ללהקת אריות שם האריה הורג את מתחריו ומזדווג עם אחיותיו ובנותיו
ולסיום איני מבקש חלילה ש"מישהו יחשוב כמוני" חלילה וחס. אני מבקש שאנשים יתבוננו בעצמם ויפרקו את אותה חשיבה, את אותה חבילה שאנחנו מכנים "תודעה".
טוב זה לא וויכוח לפה כי זה ארוך מדי 🙂 אבל אתה סותר את עצמך כי גם אתה חי בהתניות או איך שאתה מכנה מציאות בסיסית – צורך נפשי בסיסי של אדם להיות שייך. אם לא תהיה חברה או התניה או רב אימאם וכומר לא יהיה קונפליקט? ? זו תמימות. גם הקונפליקט הוא צורך של אדם אחרת בשווייץ או בשבדיה שם הכל אחלה מתאבדים הכי הרבה….
גם אתה חי בכללים, בקונפליקט. אולי אתה אבא אינני יודעת אז לשיטתך למה גם להביא ילדים לעולם? גם זו התניה וגם זה קונפליקט. אם לא יהיו ילדים לא יהיה צבא.
זה מרד הנעורים שלך כנראה באבא ובסבא שלא יסתיים. אנשים לעולם לא יחשבו תמיד כמוך כשם שאתה מתנגד למחשבותיהם ולדרכם ומבטא זאת. הדרך שלך אינה בהכרח הטובה הראויה והמוסרית ביותר מדרכם של אחרים כולל בקשתך להתבונן אחרת על המציאות.
יום טוב
עדנה
אני מצביע על דבר מה ואת עסוקה בלנתח את האצבע המורה במקום את הבעיה המונחת לפתחנו. לשאלה מה אני אין כל משמעות. יתכן שאני נבל וגנב, יתכנו דברים רבים. אני מציע להתמקד בבעיה שאת טוענת שאין לה פתרון.
אינני רועה רוחני ואין לי עדר שאני נדרש להגדיל את מצבת הכבשים שלו. ולכן אין לי רצון לשכנע איש. נהפוך הוא שכנוע בעמדה הוא עוד דרך של התניה. אין לי גם עניין במוסר וכתבתי זאת מפורשות בפוסט כל שאני מבקש הוא לשים רגע בצד את מה שאנו חווים כאמת, כתובנות אודות המציאות ולנתח לא רק באופן חיצוני את הרחוק מאיתנו שזאת פעולה קלה אלא את ההזדהות שלנו והאופן בו ההכרה שלנו עובדת.
אכן יש קונפליקטים רבים בעולם וזאת שאלה טובה האם ניתן לפתור אותם.
אני סבור שניתן אך זאת אחריותו הפרטית של כל אדם להתבונן בתודעתו ולהבין כיצד היא נעה ומותנת בעולם הזה ומתוך כך מייצרת קונפליקטים ללא קץ. אי אפשר להאמין שימתינו לאדם 70 בתולות בגן העדן לאחר שיתפוצץ מבלי ליצור קונפליקט. וכך נכון הדבר לגבי כל שאר האמונות. אם האדם חפץ להבין מה היא האמת הוא לא יכול להסתמך על דבר שנכתב או נאמר.
אכן יש לי חמישה ילדים.
אלו נושאים שמעניין להתווכח ולהתנצח עליהם בשיחה ולא בהתכתבות. היתה לי שיחה למשל עם אחי שבניגוד למה שנדמה לנו אין לנו בחירה בחיים. (זה היה שיח של חרשים אבל יותר נעים לדבר ) האמירה הכל משמיים חוץ מיראת שמיים נכונה. הבחירה היחידה היא לעשות חשבון נפש עם הקלפים שכבר קיבלתי מראש. את התוצאה אנחנו לא יכולים לבחור. שמעון פרס לא בחר לחיות כך את חייו הוא ליהוק מעניין של אלוהים בדיוק כמו סבך היקר. אם שמעון פרס בוחר אז איך הוא נכשל בזוגיות שלו? אם בגין בחר אז איך הוא נכשל במצב של מלחמה בלבנון הרי גורלו הוביל אותו לערוך הסכם שלום. הוא לא בחר. הוא לא בחר את החיים המעניינים שלו, הוא לא בחר להיות בן זוג נפלא ואדם אנושי (ככה הוא נולד מראש. איש טוב לב) הוא לא בחר במלחמה איומה ומיותרת. הבחירה היחידה שלו היתה שעשה חשבון נפש והתייסר ממה שקרה.
נסחפתי בתגובה אבל זה גם קשור. בהחלט צריך לקום ולעשות חשבון נפש איך להפסיק מלחמות וכאב כי למשפחות השכולות אין נחמה בזה שיש לנו צבא מוסרי, אויש הקלישאות האלה…
מעולה, לא הבנתי הכל אבל קיבלתי את הרוב. החיבור עם המוזיקה והאזכורים מהאמנות מאוד מדויק. הגעתי לכאן במקרה ודי בטוח שאחזור לבקר. תודה