ריקושטים, ברושים מתים ואגפנתוס (שני מינים)

ראשית כמה מילים על ברושים. כתבתי בעבר פוסט על ברושים (פה, בקיצור נמרץ הפוסט עסק בכך שהברוש אינו מקומי אתם מוזמנים לקרוא). לאחרונה מתוך עבודתי המלצתי לא לשתול ברושים מהטעם הפשוט שהם מתים, התחלתי לשחק עם ילדי משחק חדש בשם "ספור את הממותה" והמשחק הולך כך: בנסיעה (מחוץ לעיר בדרך כלל) יש למנות את שלדי הברושים המתים. שימו לב סאירידיום וכן דיפלודיה (מחלות פטריתיות הנה והנה) תוקפים בעיקר (לא רק) ברושים בוגרים (מושקים ושאינם מושקים) ולכן המשחק נקרא ספור את הממותה ולא את החתול. למשל בקטע הכביש שבין מחלף כביש 6 סמוך לקריית גת ועד לצומת פלוגות אפשר לספור הרבה למעלה ממאה ממותות! אי אפשר להתעלם מכך ברגע שנחשפים לתופעה. ברושים מתים בכל פינה, לפני שבוע הזדחלתי בפקק בשער הגיא והזדמן לי להביט טוב אל עבר צביר הברושים הקרואים "ברוש שער הגיא" ואפילו בינם כבר ניתן להבחין בממותות.

ברוש שער הגיא - בשער הגיא מתים כמו זבובים/ממותות
ברוש שער הגיא – בשער הגיא מתים כמו זבובים/ממותות
ברושים מתים בכביש 35 סמוך לקרית גת
ברושים מתים בכביש 35 סמוך לקרית גת
למי שעוד לא הבחין, הנה: שתי ממותות
למי שעוד לא הבחין, הנה: ממותות בהתהוות

הנה במאמר מחקרי שעוסק בנושא, אני כמובן דוחה חלק ממסקנותיו ובעיקר את המשפט הבא: "באשר לברוש מצוי, למרות רגישותו לסאירידיום ולדיפלודיה לא ניתן לוותר על המשך נטיעתו, כי הוא עץ יערני מובהק, המתאים לתנאים האקלימיים והקרקעיים בישראל, ומהווה כבר שנים רבות חלק מהנוף הטבעי ביער ובגן"   שטויות במיץ עגבניות.

 

הפוסט האחרון אודות בתי קברות צבאיים עורר כמה הדים. ולאו דווקא מהצד הפוליטי. ניתוח ביקורתי על מנהגי אבלות נחשב לדבר כמעט מגונה. בקשות לשינוי כיתוב על המצבה כמובן לא נפסקו מאז הפסיקה של בג"ץ ב92 אך היום אני בספק רב אם הרכב שופטים יפסוק פסיקה דומה. השינוי דה פקטו יצר מציאות בה הרעיונות שהנחו את גבולות גזרת המצבות מתו זה מכבר ומה שנותר הוא החצנה מוחלטת של זיכרון כפוי.

אני רוצה לחדד ולומר שאי אפשר שלא לעסוק במוות באופני השפעה תרבותית, פוליטית, רגשית וכלכלית. סרטים וסדרות טלוויזיה (למשל "עמוק באדמה") עושות זאת כבר זמן רב. אולי עיסוק כזה הוא עקיף ובתור כך קל יותר לעיכול אך לטעמי הוא אינו יכול להחליף שיח ישיר על התפתחות תופעות האבלות ובסופו של יום את הדרך בה אנו תופסים את המושג מוות לאחר הפגישה הממשית איתו. אין לי כל רצון להתנגח עם אנשים אשר חושבים אחרת ממני, לא בזאת טמון הרצון לפתוח את השיח אלא בסבל עצמו. העובדה היא שישנו סבל ואת הדרכים לצלוח אותו מספרים באלף ואחד סיפורים שונים ובכל זאת איני מאמין כי הוא נדרש. אין זה כמובן אומר שאדם שלא ידרוך בבית קברות בו טמן את בנו, את אשתו, את אביו או אמו יסבול פחות מאדם שישב יום יום על המצבה, ישקה את הצמחים ויספר למת סיפורים. אך התרבות בה זה מתרחש מעצימה את ההיתוך הרגשי אלף אלפי מונים ואין היא קשורה רק "לצורך נפשי" אלא היא שואבת את התרחבותה ואת הליגיטימיות שבה מהשכנים לשורת המצבות וכך היא הופכת לא לעניין אישי כלל אלא לתופעה תרבותית חובקת ולבסוף מבקשת את אישור החברה בפניה ממוסדת לאישור "זכויות".

קונפליקט בלתי נמנע מתוך זהות שקרית: דתות, לאומים ומדינות. וכזב המוות מהדהד בכל
קונפליקט בלתי נמנע מתוך זהות שקרית: דתות, לאומים ומדינות. וכזב המוות מהדהד בכל

האם נגזר עלינו לסבול? אני כמובן איני מאמין בכך אך לצערי (ולא לסבלי) מרבית האנושות חושבת אחרת ממני וסבורה שההיפוך לסבל קרי האושר מושג על ידי צבירת אין ספור ביטחונות בחיים והחתירה המתמדת לגריפת עוד ועוד וביסוסם במושג האמורפי עד גיחוך "נצח". הנצח האישי, הנצח המשפחתי, הלאומי, הדתי והאידיאולוגי. כמה פחד מכליה יש בנו וכמה ההאחזות יוצרת הד לעיוותים שפחד זה יוצר. הדים שבמרוצת הזמן נוטעים בנו תחושות שווא של ביטחון ומשייכים אותנו בהונאה עצמית לקטגוריות כאילו היינו עבדים נרצעים ובגאווה אנו מושיטים לכל את שלשלאות הדורות; "הביטו! הביטו! אני ישראלי! אני מוסלמי! אני פלסטיני! אני יהודי! אני קתולי! אני חילוני! נסמכים על העבר בדרכנו להתנגשות בלתי נמנעת במציאות העתיד.

ולגבי אגפנתוס: גל ישראלי משתילי הר כתב בעבר מראה נבוכים קצר לאגפנתוסים (הנה) אך אם אומר את האמת אין לי חיבה יתרה לצמח זה, תפרחות הענק שלו הן אקסטרווגנטיות לשמה, העלים מדיפים הד למים על אף יכולתו לעמוד ביובש. אבל בכל זאת בזן אגפנתוס פיטר פן יש צניעות כמעט מקומית. פריחתו קטנה ועדינה, מעין דוד מגודל מעט ליקינטון מזרחי. פחות ממחצית מגובהם של מרבית הזנים, העלים גם הם צרים יותר ובהתאם גם רוחבו. אך באופן פרדוקסלי הפריחה שגם היא נמוכה יותר כפולה ומכופלת במספר העמודים. וכך אותו הדבר לזן אגפנתוס ננסי וולווט כחול כהה שנראה שעליו אף יותר צרים מזה של הפיטר פן.  הנה שניהם:

ננסי וצנוע ביחס לאחיו הרברבניים - אגפנתוס פיטר פן
ננסי וצנוע ביחס לאחיו הרברבניים – אגפנתוס פיטר פן
אגפנתוס ננסי 'וולווט' כחול כהה
אגפנתוס ננסי 'וולווט' כחול כהה

אם אתם כבר מחליטים להכניס תפלצות לגינה שלכם לפחות שזאת תהיה תפלצת חמודות. ואל תשתלו אותם בקבוצות! רק לא זה, אין תרחיש גרוע יותר מאגפנתוסים השתולים ליד אגפנתוסים ששתולים בתורם שוב ליד אגפנתוסים (כחולים! לבנים! סגולים!). עדיף כבר לראות האח הגדול.

ועוד דבר קטן לסיום, היות ומרבית התגובות מתרחשות בפורומים שונים כגון פייסבוק החלטתי להעתיק את הדיון (את השמות אכניס בראשי תיבות בלבד) אל תגובות הבלוג שכן אני חושב שהדיון שמתרחש לאחר מכן הוא לעיתים בעל חשיבות גבוהה מאשר כתוב בפוסט עצמו.

 

 

 

20 תגובות בנושא “ריקושטים, ברושים מתים ואגפנתוס (שני מינים)”

  1. אני עדיין חושב שזה עץ יפה ומתאים לארץ בשימוש נכון, גם אם חלקם מתים אחרי 50 שנים, בסוף לכולנו יש נטייה להתנוון.. לדעתי לא כדאי לשתול בשורה צפופה או מסודרת, יותר יפה בבודדים או קבוצה קטנה. כך גם עם אורן שהוא עץ מושמץ בגלל השתילה הצפופה. למשל בגן הבוטני בברצלונה ראיתי שימוש יפה בברוש ועוד עצים קטנים כמו קטלב בקבוצות קטנות בשילוב צמחיית הבתה.

  2. יאיר אני מאוד אוהב ברושים ובטח מסכים לגבי צורת השתילה. אני גם חושב שהפגיעה היא קשה בהרבה במקומות נמוכים ולחים מאשר באזור ההר אבל באופן כללי אני חושב ששלד גדול שלוקח לו זמן רב לצמוח ומשפיעה באופן גדול על כל המיקרו אקלים בסביבתו ובכלל על הנוף צריך להיות יציב בהרבה מחמישים שנים. לגבי אורך החיים של ברושים באזור השפלה ומישור החוף אני חושב שמדובר במספרים קצרים בהרבה לאור התפשטות הפטריות והיום הוא יעמוד על 20-40 שנים

  3. אבינדב יש ויש. אצלנו שתולות שדרות ברושים ואין סירידיום ואין מתי מלבד מיובש בשנות בצורת. סע לנהריה בשיכון רסקו שתלו מאות ברושים לפני 65 שנה וגם לפני 80 שנה ורובם (מה שלא נכרת לצורכי בנייה ) חיים יפה עד היום.
    תמותת הברושים היא לא חד- משמאית ויתכנו עוד סיבות למוות. שתילה בקרקע רדודה ורצף בצורות.

  4. רן אני מסכים שיש עוד סיבות ובצורות בטח לא עושות טוב לברושים. בוודאי שהרוב עדיין עומד וחי יפה אך יש להניח שיש קצב התפשטות והנבגים ילכו ויתפשטו בגרף שלא ברור כיצד יראה אך יש להניח שהמגמה תהיה עליה. גם כפי שכתבתי ליאיר בגינון לדעתי מקומות יבשים ו/או קרירים יוצרים עמידות גדולה יותר מאשר אזורים נמוכים חמים ולחים. אתם נופלים בקטגוריה החמה אך היבשה.

  5. רק הבוקר פגשתי שכן שמשפץ את גינתו ושתל בגינה שורת ברושים ובנוסף מס ברושי טוטם בצמוד לקיר הבית. כל ההסברים שלי לא הועילו . ככה זה אנשים חושבים שהם יודעים טוב יותר ואינם מקשיבים לעצות .

  6. לא אנחנו בדרום רק מבחינת כמות המשקעים בלחות האויר דומה למישור החוף 12 ק"מ מהים. ודוקא באזור דרום מערב לירושליים מתו הרבה ברושים בייעור בשנות הבצורת.ו
    וראה את הברושים בגני הבהיים בני יותר מ 80 שנה.

  7. תחפשו פירסומים של פרופ' דני שטיינברג. כותב הרבה על נושא תמותת עצי יער נוי ומטע. הנושא במחקר בעדיפות גבוהה. במימון קק"ל והמדען הראשי במשרד החקלאות.

  8. בעיה כנראה מחלה שנקראת בטריוספרה. קומלקס פטריות שתוקף עצים רבים. הרבה ברושים ניפגעו ממנה. אבל לא רק. גם עצי המטע ניפגעים. יש מיזם מחקרי גדול לגבי המחלה. סוג של התפרצות בהרבה מקומות בעולם, ומתבצע הרבה מחקר. תוקפת עצים בעקה, אבל לא .

  9. אבינדב יש ויש. אצלנו שתולות שדרות ברושים ואין סירידיום ואין מתים מלבד מיובש בשנות בצורת. סע לנהריה בשיכון רסקו שתלו מאות ברושים לפני 65 שנה וגם לפני 80 שנה ורובם (מה שלא נכרת לצורכי בנייה ) חיים יפה עד היום.
    תמותת הברושים היא לא חד- משמאית ויתכנו עוד סיבות למוות. שתילה בקרקע רדודה ורצף בצורות.
    ראה את הברושים בגני הבהיים בני יותר מ 80 שנה.

  10. רן זה לא עניין של יש ויש
    אלא עניין של גאוגרפיה…ברושים ומחטנים בכלל מרגישים יותר בנוח באקלים קריר יותר, באקולוגיה אחרת…וממש מיותר לכפות אותם בכמויות על ארץ חמה
    צמח נכון במקום הנכון זה א"ב…וברושים מתים בסתר…הפטריות מנגיעות אותם לאט לאט ואחר כך מהר מהר….ובחוץ הוא עדיין נראה ירוק….ולפתע מתייבש…והופך ל'ממותה'. לעין שרואה רק את פני השטח, התופעה נראית פתאומית.
    עצים עם זיקה למיקוריזה כמו מחטניים, אלונים, אגוזיים…צריכים באדמה שלהם את הפטריות והחיידקים שעובדים איתם…ואם אין פטריות טובות, יבואו רעות…אין ואקום
    קיצר, פחות ברושים יותר אלונים…אלונים בנויים לפה הרבה יותר מתאים

  11. אני נוטה לתמוך יותר בגישה של שלי. זה ברור מבחינה צורנית שעלים מחטניים נועדו להתמודד עם חורפים קשים יותר מאשר קיץ חם. זה גם ברור מהאקלים המקורי של הברוש שהוא יעדיף גבהים מאשר עמקים ומישורים חמים. אבל כמו שפיקוסים יעמדו באקלים המקומי כך גם מחטניים. יש בכל זאת טווח רחב של יכולות לצמחים רבים אך אין זה מחייב אותנו להשתמש בכך רק בשל האופציונליות.

    יעל אשמח אם תוכלי למצוא קישורים

  12. שלי אני מסכים אם המשפט המהותי שלך" צמח נכון במקום הנכון" וזה משפט מפתח בכל דיון שלי על בחירת צמחים. . ואשר לבחירת הברושים ביערות שם הניסוי וטעיה לאורך השנים מהותי היות וחסר ניסיון רב שנתי.
    ויש שבעצים "צפוניים" יש "גנים חבויים" ומתברר שהם מצליחים מעולה גם בתנאים שמאות שנים לא ראו אותם שם. (שכחתי כרגע שם של מספר דוגמאות) יש איקליפטוס מיערות הגשם באוסטרליה שאצלנו מצליח מעולה.
    ושלי כל הצמחים זקוקים לקשר מיקוריטי (של מיקוריזה) יש שיצליחו לא רע גם בלי הייחודית להם.
    ובכל זאת נתתי דוגמאות של ברושים בהמונים שחיים מעולה 60-80 – 100 שנה ויש שיותר

  13. לעניות דעתי לא כל הברושים דינם למות בטרם עת.
    סבא שלי, זאב יהודה מש מנוחתו עדן, בנה בית ברחוב פינס 25 בנווה צדק לפני כ-100 שנים (אולי יותר) ושתל בחזית שני ברושים. שניהם צומחים לתפארת גם היום בשנת 2015.

  14. בני בוודאי לא אמרתי שעל כולם נגזרה כליה מהמחלות אבל צריך לזכור שהתפרצות הפתוגנים הללו התחילהנרק לפני קרוב לעשרים שנים כך שהמגמה היא כנראה התחלתית ונמשכת בתנופה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.