גן העדן האבוד.

לפני מספר חודשים הכנסתי דף בראשית הבלוג בשם גן המנזר הבנדיקטיני אבו גוש. ומכל עבודותיי עד כה זהו הגן החביב עלי ביותר וברשותכם הייתי מעוניין לומר עליו כמה מילים. כפי שקוראי הבלוג הוותיקים בוודאי שמו לב היחס שלי לתחום הגינון הוא אמביוולנטי, יש בי מצד אחד אהבה גדולה לצומח, ליכולת ליצור קומפוזיציות עשירות ולאפשר תחביר פנימי מדוקדק בין הרכיבים השונים ומאידך דחייה מהתרבות שמנכסת יצירות כפן נוסף בהאדרת העצמי (מ"ימי הולדת" דרך גרוטסקת החתונות ועד ללוויות עם פסנתר כנף ודוד דאור) הופכת את הגן למפלט מהחוץ, כבועה מנותקת מהיום-יום. שולפת אותו מתוך "טעם" כפרט נוסף בארון גביעי ההישגים שלנו בחיים (השגתי – קריירה/משפחה/בית/השכלה/טיולים/ממון וכולי). הקוטביות הזאת ביצירת הגן נעה ונדה גם בתוכי, עדות לה הוא הגן בבניין בו אני מתגורר עתה (תמ"א 38 פרטים בהמשך)

הרתיעה הזאת הופכת את העבודה אפילו עם היד החופשית ביותר מבעלי הגינות (ועל פי רוב מאפשרים לי חופש תנועה כמעט ללא מגבלות) למכופפת בתנאים שמקשים עלי מאוד. החיים זה מסובכת.       הצמחייה שם עוד רחוקה מלהגיע לשיא גודלה אך היא בדרך לאחר כמעט שנתיים לשתילה ובמרץ-אפריל צפויה שם חגיגה אמיתית. הקהל כמובן מוזמן.

מקום להתבוננות
מקום להתבוננות
גן המנזר
גן המנזר

צריך לזכור שגם במנזר כמובן יש תנאים, יש עובדות, יש חומר שמכתיב מגבלות, כל זה נכון וטוב ויפה אלא שהגן הזה אינו העצמת פנטזיה, אינו גחמה פרטנית, אינו כלי להישג כזה או אחר. זה אפילו לא "גינה ציבורית" שם משפחות מבלות, אוהבים נפגשים ואדם יכול לשקוע בספר לשעה קלה. אין זה אומר גם שנצרות קתולית היא כוס התה שלי, יש לי ויכוחים אין סופיים עם הנזיר אוליביה אבל עצם העניין שהגן אינו משרת דבר פרט להתבוננות מבחינתי הוא דבר עצום ולטעמי חורגת לחלוטין מתחומי הפיצול בתאולוגיה הנוצרית.

אבל רגע, נעצור ונאזין למשהו:

 

את תיחום הגן והתעלות שבו יצר צבי אפרת ועם התוצר המוגמר נכנסתי לעבוד.  זהו אולי קו המנחה החזק ביותר שם שכן תעלות המים מכתיבות הפרשי גובה נמוכים ביותר וצמחיה מרוסנת מאוד בשביל להימנע מחיתוך גאומטרי תדיר על מנת להדוף את כיסוין.

כך שלמרות ששטח הגן רחב (למעלה מדונם) זהו פירוק לגנים קטנים מאוד, אפשר לומר בין שמונה לעשרה חלקים אשר כמובן כולם דוברים את אותה השפה. מה שנוצר שם הלכה למעשה הוא מעין מעבר בין בתות כאשר למעלה ממחצית ההיקף (הגב אם יושבים על הספסל המקומר במרכז) תחומה ב"חורש" של אלונים, ארזים, ברושים, אורנים, חרובים ובוסתן הלימונים ושאר החזית פתוחה לנוף אבו גוש עד ההרים. כלומר קומפוזיציה מכונסת מאחור ויוצאת אל הפנים כרחם מבוקע אל העולם. כבר כתבתי בעבר שאחת העבודות החביבות עלי במוזיאון ישראל עוד מימי נעורי היא "החלל הרואה" של ג'ימס טורל, אני חושב שגן המנזר הוא וריאציית תמרון נוף עליו.

יש לי רתיעה קשה מהמונח "גן עדן". לא רק בגלל הבלי 72 הבתולות או שאר המיתולוגיות של הנצרות והיהדות אלא דווקא הסימון החילוני שלו כאקס טריטוריה, ואולי יותר מכך מעין הטרוטופיה פנימית – שסע המאפשר מפלט מן התוצרים התמידיים של האיוולת שיצרנו במו ידינו במהלך עידנים.  העוני,  הזנות, המלחמות,  המחלות,  הרעב,  הניכור,  ההפרדה. רק לכסות את עיננו,  להרכיב אוזניות ולהישען לאחור לשעה קלה.  בזמן שעצם האספירציה עצמה לבידול,  לאותו גן עדן פרטי בתוך המנגנונים העצומים המעוותים מבראשית כמדינה,  כדת,  כזהות אידיאולוגית, ואף זהות אישית-פרטנית.  מן המסד ועד הטפחות הופכת את עולמנו לכמות שהוא.

שאובמה יסדר,  שטראמפ יתקן,  שביבי ינהל,  שלפיד יחלץ,  שהיהודים יטבעו,  שהמוסלמים יתמתנו, שהבנקים יתפרקו,  שהעשירים יפשטו,  שהעניים יעבדו.  תמיד זה מישהו אחר,  קבוצה אחרת,  פלנטה אחרת שצריכה לעשות את השינוי ואני רק אמצא לי את גן העדן הפרטי שלי. רק שלא יגעו בו.

שסע פנים מוחי - גירוש גן העדן
שסע פנים מוחי – גירוש גן העדן

והנה עוד כמה תמונות מהגן בבניין בו אני מתגורר שמסיים את תהליכי התמ"א 38 שלו, בשבוע הקרוב יגיעו אבני הריצוף והקומפוסט, בתקווה לשתילה בתוך 3-4 שבועות,  הגן ישמש את כל עשרת המשפחות שיתגוררו בו,  בעבר בהיותו ישן ומוזנח הוא שימש מעט מאוד את ששת המשפחות ובעיקר את משפחתי שהיתה לה גישה מדלת אחורית אליו ועתה הוא יונגש לכלל הבניין וגם לסבים וסבתות שיוכלו להגיע עם כיסא גלגלים באם יצטרכו.

כתבתי בעבר בביקורת על תהליך הפרוור שהעתיד מחייב עליה לגובה ולא נגיסה בשטחים לווילות פרטיות.  ולשם חיים שמאפשרים עדיין מרחב נשימה עם ציפורים,  לטאות,  פרפרים וצמחיה עשירה סביבת הבניינים צריכה להפוך להיות לא רק "יפה" אלא גם נגישה,  מזמינה ומאפשרת שיח חברתי יחד עם מקום להתבוננות פנימית.

הנה כמה תמונות:

מבט על
מבט על – לפני ריצוף וארבעה עצים במקטע הדרום מזרחי.
ספסל השחמט העתידי למסעות נועזים בין השכנים.
ספסל השחמט העתידי למסעות נועזים בין השכנים.
מבט למעבר הדרומי. שתי טרסות האחת בגובה 80-90 ס"מ והנמוכה לישיבה בגובה 40 ס"מ. הצרה לצורך עלייה לגובה.
מבט למעבר הדרומי. שתי טרסות האחת בגובה 80-90 ס"מ והנמוכה לישיבה בגובה 40 ס"מ. הצרה לצורך עלייה לגובה.

ולסיום הזמנה ליום עיון במשתלת ברנע במושב חרב לאת בנושא "גינון בראי המעצב". גם אני אשא שם דברים יחד עם ד"ר גיל הר-גיל ועזרא ברנע. הנה הפרטים והרשמה במייל alonim@oaks.co.il

יום עיון
יום עיון
הרשמה במייל אצל עזרא
הרשמה במייל אצל עזרא

6 תגובות בנושא “גן העדן האבוד.”

  1. משל
    מאת : מרק טווין

    לפני הרבה מאוד שנים היה אמן שצייר תמונה קטנה ויפה מאוד ותלה אותה במקום שיוכל לראותה במראָה. "זה מכפיל את המרחק מהתמונה ומרכך אותו, והיא תהיה יפה כפליים מאשר קודם", הוא אמר.

    חיות היער שמעו על כך מחתול הבית אשר היה נערץ עליהן מאוד, כי היה מלומד, נעים הליכות ותרבותי ויכול היה לספר להן על דברים שהן לא ידעו. החיות התרגשו מאוד מפיסת המידע הזו וכדי להבין את הדבר הן שאלו את החתול מהי תמונה, והוא הסביר :
    "זהו דבר שטוח, שטוח באופן מקסים ונפלא. והוֹ, מאוד יפה !".
    הן התרגשו מאוד למשמע ההסבר ואמרו שיתנו הכול כדי לראות את התמונה. אז שאל הדוב :
    "מה גורם לתמונה להיות כל כך יפה ?"
    "המראֶה שלה", אמר החתול.

    התשובה מילאה אותן בתחושת הערצה מהולה בחוסר ודאות, שגרמה להן להתרגשות גדולה. אז הפרה שאלה :
    "מה זו מראָה ?"
    "זה חור בקיר", אמר החתול. "אתה מסתכל דרכו ורואה את התמונה, והיא כה עדינה ומקסימה, שמיימית ומעוררת השראה ביופייה, עד שראשך מסתחרר ואתה כמעט מתעלף משיכרון חושים".

    החמור, שעד עתה לא אמר דבר, החל להטיל ספקות. הוא אמר שמעולם לא היה דבר כה יפה, וכנראה אין גם כעת. הוא אמר שאם צריך מלוא הסל שמות תואר להכריז בקול על דבר-יופי, זה כשלעצמו מעורר חשדות.
    ספקותיו של החמור השפיעו על החיות, והחתול הנעלב הסתלק.
    הנושא ירד מעל הפרק למשך כמה ימים, אבל כעבור זמן מה הסקרנות התעוררה מחדש.

    החיות כעסו על החמור שקלקל להם את ההנאה מההתבוננות בתמונה רק משום שחשד שהתמונה אינה יפה.
    החמור לא נראה מוטרד. הוא אמר שיש רק דרך אחת לברר מי צודק – הוא או החתול : הוא, החמור, ילך להסתכל דרך החור ויחזור לספר מה הוא מצא שם. החיות חשו הקלה והיו אסירי תודה וביקשו ממנו ללכת מיד – והוא הסכים.
    כיוון שלא ידע היכן עליו לעמוד, הוא נעמד בטעות בין התמונה למראָה. אבל כך לא היה לתמונה סיכוי להיראות במראָה. הוא חזר הביתה ואמר :
    "החתול שיקר. לא היה כלום בחור, רק חמור. לא היה שום סימן על הדבר השטוח. אמנם חמור יפה וחברותי, אבל רק חמור".
    הפיל, מלך החיות, שאל :
    "האם ראית זאת ברור ? האם היית קרוב לזה ?"
    " הו, הָאתי מלך החיות, ראיתי ברור מאוד. הייתי כה קרוב שנגענו אף באף."
    "זה מאוד מוזר", אמר הפיל, "החתול תמיד דיבר אמת. בואו נבקש עד נוסף. לך באלו, תתבונן דרך החור וחזור לדווח".
    הלך הדוב. כשחזר כך אמר :
    "גם החתול וגם החמור שיקרו. בחור לא היה כלום, רק דוב".
    ההפתעה הייתה כה גדולה ובלבלה את כל החיות. כל אחת רצתה לבחון בעצמה את החור.
    הפיל שלח אותן זו אחרי זו :
    ראשונה הייתה הפרה. היא לא מצאה בחור אלא פרה.
    הנמר לא מצא בחור אלא נמר.
    האריה מצא בחור רק אריה.
    הברדלס לא מצא בחור דבר אלא ברדלס.
    הגמל מצא גמל ולא דבר אחר.

    האתי הפיל כעס ואמר שהוא רוצה את האמת, אפילו אם עליו ללכת בעצמו ולהשיגה.
    כשהוא חזר, הוא כינה את נתיניו "שקרנים" וחמתו עלתה בו על העיוורון המוסרי והשכלי של החתול.
    הוא אמר שכל אחד מלבד כסיל קצר-רואי יכול לראות שבחור לא היה דבר מלבד פיל.

    מוסר השׂכּל, על ידי החתול :
    תוכל למצוא בטקסט מה שתביא אִתך, אם תעמוד בינו לבין מראת הדמיון שלך.
    אולי לא תראה את אוזניך, אבל הן תהיינה שם.

    https://www.youtube.com/watch?v=s0-zMceNz8g

    הָרְאִי
    מאת : לאה גולדברג

    עָמֹק בְּתוֹךְ הָרְאִי הוּא חַי
    הֶמְשֵׂךְ פָּנַי, הֶמְשֵׂךְ סְפָרַי,
    עמֹק בַּשֶּׂטַח הַמְּלֻטָּשׁ,
    בְּאוֹר שֶׁקְרִינָתו אַחֶרֶת
    נִלְוָה אֵלָיו פֵּרוּשׁ חָדָשׁ.
    הֲכָך הוּא חַי בְּתוֹךְ שִׁירַי ?

    הָפוּךְ בְּתוֹךְ הָרְאִי הוּא חַי
    הֶמְשֵׁךְ פָּנַי, הֶמְשֵׁךְ ספָרַי.
    הָאוֹתִיוֹת עַל הַסְפָרִים
    בְּפַשְׁטָנוּת שֶׁל כָּל כּוֹתֶרֶת
    נֶהְפָּכוֹת לִכְתָב-סְתָרִים.
    אֱמֶת נוֹדַעַת וְאַחֶרֶת,
    אֱמֶת הָרְאִי וְהַשָּׁרִים.

  2. "נפילה" מקצועית מטורללת חוויתי פעם כשהוזמנתי לתכנן גן של קבלן שבנה לעצמו את בית חלומותיו
    רציתי לקבל את העבודה כי היא יכלה אולי לבטא שדרוג ברמת היוקרה והגודל ביחס לשאר עבודותיי. אבל בלב לא הייתי בטוחה לעבוד עם בעל הבית שעבורו עבדתי בעבר בבתי לקוחותיו והוא לא נעים, לא מעריך ולא מייחס שום חשיבות לגן..

    נפגשנו באתר. בית מפואר ביותר "על פלגי מים" מכל עבר ורוב השטח הנותר סלול שבילי בטון ישרים לריצוף וביניהם משטחי מחלוטה מהודקת לדשא סינתטי. נותרה ערוגת שתילה ברוחב כ 1.5מ' סביב הנכס העצום.
    בתוך ברכת השחייה דק גדול שבפינותיו אדניות בטון עבור דקלים. את הדקלים הוא רוצה מיד עכשיו אפילו שעכשיו חורף

    למרות כל המתואר האיש הכריז – אני רוצה גן יפני. את יודעת מה זה גן יפני? זה מה שאני רוצה..

    שאלתי איפה שותלים? מה עם טופוגרפיה? מה קורה בשטחי המחלוטה, לא נשתול עצים?
    ענה- תסמני בדיוק איפה יהיה עץ, נחפור ונשתול. ככה אני רוצה.
    שאלתי עוד כמה שאלות, זה היה יותר מדי עבורו והוא הגיב רע. הגנן שהביא אותי החליט שמפה נסתדר לבד..

    הכנתי השראות לגן יפני בערוגות, נפגשנו בבית קפה והצגתי לו אותן. האיש התחיל לצרוח בקולי קולות שאין לי מושג על גנים יפניים, שהוא בכלל רוצה מה שיש ל XXXX השכן שלו ופיטר אותי על המקום.

    לשכן שלו יש גן הכי תאילנדי-אסייתי שתול כולו דקלים וצמחיה טרופית.

  3. אבינדב שלום,
    תודה על פוסט מעניין ובעיקר מעורר מחשבה.
    העורכת שבי לא יכלה שלא להעיר הערה קטנה מתחום העברית – המספרים צריכים להיות בנקבה – שש המשפחות, עשר המשפחות.
    אין צורך לפרסם את תגובתי כמובן…

  4. אבינדב היקר,

    לאחרונה ישבתי מוקדם בבוקר, שוב, בגינה שבמנזר. הגן מפליא עד מאוד, מחיה ומזין

    תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.