לפני כמה שבועות חבר בא לבקר אותי בגינה לאחר מכן הוא הציעה לי לבוא לסיור תגמול במכון ון ליר שם הוא עובד כעמית מחקר, הוא מאוד התלהב מהגינון שנעשה במקום, עוד לא הייתי שם וקפצתי על ההזדמנות ובאתי. לא הופתעתי לגלות את אותו הסגנון האופף את מרבית שטחי הגינון הציבורי בארץ ובכל זאת התאכזבתי יותר מהרגיל. מכון ון ליר בנה אגף חדש לגמרי רק לפני חמש שנים בתקציב עתק של 40 מיליון דולר תרומת לאונרד פולונסקי
שיטוט מרשתת קצר מוביל אותי לאותו הלך רוח בינוני שמאפיין אדריכלות נוף שגורה, כתבה ממרץ 2018 של דן הנדל ב"הארץ" וכך הוא כותב:
"כדי להגיע למבנה משאירים מאחור את תנועת כלי הרכב הסיוטית של ירושלים ונכנסים דרך הקמפוס, המאכלס בנוסף למבנים של מכון ון ליר את מבני המועצה להשכלה גבוהה והאקדמיה למדעים. מדובר בפסטורליה של ממש: גבעה מיוערת מאחורי תיאטרון ירושלים שהפכה לקמפוס מוצל ומוריק המוקף במבני בטון ואבן לא יומרניים, שבו פוסעים לאטם אנשי רוח ומחקר."
לאחר מכן מופיע המשפט הבא:
"בהליכה לשירותים לדוגמה מתגלה לפתע חלון מרצפה עד תקרה מוצף בצמחייה, ופתאום אתה מרגיש בטבע."
"בטבע", לא פחות. אז הנה כמה תמונות מאותה "פסטורליה" לכאורה:
מוצל ומוריק, פסטורליה של ממש (ההדגשות בטקסט שלי). בכמה מעט ניתן לקנות דעת. קשה לחשוב על דיסוננס גדול יותר בין המבנה האדריכלי המוקפד והמתוכנן לעילה לבין אותה גבעה "מיוערת ופסטורלית". זאת כמעט טרגדיה שמרחב האמור לספק אכסניה לחקר עילאי וליצירה של פוסט דוקטורנטים נמצא במקבילת תכנון נוף של חטיבת ביניים על סף ביה"ס יסודי, אני מאמין שכל אחד מחמשת ילדי היה יכול לתכנן טוב יותר את אותה עיסה לעוסה. אותן שגיאות גסות המופיעות בכל כיכר תנועה, בכל מרחב נטוע ושתול בגינון העירוני.
חזרות על "גושים" של שיחים, העמדת קווים כחיילים ממושמעים, שתילת שיחים במיקומים שמחייבים את גיזומם עד ליצירת חומות כעורות. מונוטוניות משעממת להחריד, בחירה בשלד עצים כמעט על טהרת קיטש הזית, גאומטריות מרוסנות של גושי שיחים. שתילת "עונתיים" ילדותית בערוגות מיועדות. אך מעל הכל עומדת הבורות המדהימה שלא ניתן אלא להשתומם מולה ובה שותפים אדריכלי נוף כה רבים למיני הצמחים הניתנים להשגה, זאת עוד לפני שניתן לפנות אל אפיקים שאינם מצויים אך יגיעו לפי דרישה אם זאת רק תתממש. בכל אלפי המטרים השתולים שם ניתן היה למנות עשרות מינים בודדים, בין 30 ל 50 אם אהיה נדיב, היה אפשר בקלילות להכניס שם מאות.
אחד המוקדים בגן הוא פסל אלברט איינשטיין, שם המנימליזם הגאוני הצליח עם מחוגה לשרטט שמונה מעגלים מנקודת המרכז בלי לסטות מ"מ ימינה או שמאלה, באמת פלא. מזל שאת אלברט הושיבו על הספסל ולא בנקודה הסינגולרית שבמרכז. ומעל כל מופע עוגת יום ההולדת הזה נשתלו עצי ערבת בבל. זה אולי בשביל להדגיש את המתח בין נצחיות הפיזיקה לעומת תוחלת החיים של הקוטג' במכולת. אם תשרוד שם ערבה אחת בעוד שלושים-ארבעים שנים – אסיר את כובעי. במקום לשתול אלון התולע, או אלה אטלנטית שיצלו על הסטודנטים גם עוד מאה ומאתיים שנים שותלים עצים עונתיים.
השילוב הזה בין בורות, עצלנות מחשבתית ודפוסים רדודים חוזרים ונשנים הופכת את המרחב ה"פסטורלי" לעיסה חד גונית ושטחית, מופע גרוטסקה, שעמום מוחץ ופשוט מכוער להפליא.
לאחר הביקור הקשה החלטתי לחזור שוב למוזיאון ישראל, זכרתי דברים דומים מהפעמים הקודמות שביקרתי שם אך הפעם העליתי אותם בעדשת מצלמתי, אם מכון ון ליר האמור לייצג את חוד החנית האינטלקטואלי כשל כישלון חרוץ בתכנון הנופי הרי שהמפלה של מוזיאון ישראל קשה שבעתיים. זהו ההיכל בה' הידיעה של האמנות הפלסטית, המקום בו כל משיחת מכחול, כל סיבוב בורג, כל טפטוף צבע ומגרעת באבן, בטון ומתכת נמדדים בזכוכית מגדלת, בניתוח חוזר ונשנה, ב zoom in ו zoom out אי אפשר להפריז במשמעות הגלומה להיבט הנצפה, לחזות, לנשקף מן האלמנטים השונים התלויים על קירות המוזיאון, לקירות עצמם, לחלל המתקבל מהפרופורציות השונות, למונומנטים המוצבים. נראות היא חזות הכל במוזיאון ואף על פי כן הכישלון המהדהד של תכנון הצומח הוא בלתי נמנע. אלפי אלפים של מטרים רבועים זרועים ברוזמרין, ועוד רוזמרין, ועוד ועוד ועוד רוזמרין. אילו רק היה רוזמרין אולי הייתי נוצר את לשוני ומניח שמדובר במנימליזם רדיקלי (למשל שתילה מוחלטת של אלוי אמיתי שיכול לנוע שם בכל תנאי תאורה ובכל תנאי השקיה), רדוקציה מונומנטלית של צומח, עבודת אמנות אדירה כשלעצמה אבל לא בכך מדובר כמובן אלא במופע בורות ועצלנות. לרבבת שיחי הרוזמרין הצטרפו גם מאות אזוביונים ('אלרדי' כי למה להכניס עוד עשרה מינים כשניתן לצמצם לאחד?) אלת המסטיק (כי צריך גם "לשוחח עם המקומי") מעט מורן קרח, מורן החורש, שניים או שלושה מיני ערערים, הדס מצוי מכמה זנים, כמה מיני ורדים, זיתים כמובן בהמונים, ברוש מצוי, צפצפות מכסיפות, אורן ירושלים ועוד מינים ספורים. אם נספור אז אולי אולי אולי נגיע ל10 מיני עצים (אם ניקח בחשבון פליטי תרבות כשקד מצוי) ובין 10-20 מיני שיחים. אולי.
כל זה אינו מקרי, את גן הפסלים שהשפיע באופן מכריע על כל תפיסת הגינון של המוזיאון תכנן איסמו נוגוצ'י, פסל, מעצב ואדריכל נוף שלקח את הגנים המזרחיים מיפן אל המערב הבור שהוקסם מן המיסטיקה בגרוש הנשזרת בעקרונות הבונים את אלו בלי הבנה היסטורית, דתית וחברתית של חשכת ימי הביניים שעדיין אופפת את יפן עד היום. מלבד אי הנגישות לקהל נכה אין לי בעיה גדולה עם עניין החצץ, על אף שהוא נראה נורא בגלל ההופעות במוזיאון שהורסות אותו, הצבת הפסלים שם היא בסדר כמובן, הבעיה החמורה ביותר כאמור היא הבנתו השטחית לחלוטין של נוגוצ'י בצמחיה ("לאורך השבילים נטועה צמחייה מקומית שגם אותה בחר נוגוצ'י בעצמו."- מתוך אתר המוזיאון עצמו!) כך הושרשו תרתי משמע קטסטרופות. יש לשים לב שבזמן חידושם של חלקים גדולים מהגן לאחר הבנייה האחרונה של המוזיאון דבר ולא חצי דבר השתנה בגישה.
אי אפשר לחמוק מהתחושה שהצמחים במרחב המוזיאון או במכון ון ליר ובאין ספור הגנים הפזורים אינם "צמחים" כלל, הם לכל היותר "כלי ירוק" והמבט אליהם אינו שונה במהות ממבט שנח על טיח, על אבן שפה או גדר. הם עוד חומר לשימוש מבלי כל התייחסות לדינמיקה הפנימית של הDNA שלהם, של החיבור, הגבהים, ריצוד האור על העלוות השונות, הדחיסות, האווריריות, הבוהק מול העמעום, ובעיקר השפה העשירה שמאפשרת קומפוזיציה בעלת משקל ולא מריחות חסרות משמעות.
זאת שממה, ישימון, דיכאון, זאת אינה פעולה רדיקלית של הפשטה אין לה דבר וחצי דבר עם מה שמארק רותקו, בארנט ניומן, איב קליין או ריצארד סרה ניסו לעשות יצירה אחר יצירה כל חייהם. התירוץ של רקע שקט ומונוליטי ליצירות האמנות הפזורות, כמו גן זן הדורש תחזוקה מדיטטיבית של גריפת החצץ (על ידי פועלי קבלני הגינון) היא אקט שטחי, צר ומעליב כל נפש הבאה לחקור את מעמקי נביעת התרבות.
אלו שתי דוגמאות מיני רבים, אדריכלות נוף באופן קטגורי אינה אדריכלות כלל, היא לא יותר מטכנאות, הנדסה פשטנית. רוב רובם של הגנים היו יכולים באותה מידה להיות מתוכננים על ידי מהנדסי מערכות ביוב, קווים אין סופיים הרחק מתחת לאדמה של צינורות מתפקדים הקולטים הפרשות בנקודה א' ועוברים בצורה היעילה ביותר לנקודה ב'. המרחב הציבורי בכללותו הוא גרוטסקה משמימה. רק הרגלים ארוכי שנים הפכו אותנו לקהים לחלוטין לו. כתבתי על כך במשך השנים: שוב ושוב ושוב מסתבר שגם כאשר התקציבים נשפכים כמים בצפון אירופה תכנון הנוף פה נראה כמו הכדורגל המקומי, 350 שנים לאחר הקמת גני ארמונות ורסאי ובמקום להוות דוגמה חיה למשטר עריצות אסתטית הנובעת משליטה רצחנית הם הופכים למודל לחיקוי אין סופי. משדרות רחבות נטועות באחידות ופארקים עצומים, ועד לרחובות צרים וגנים פרטיים 75% אנדרה לה נוטרה והיתר "גינון אנגלי" (או זה ה"יפני" למי שמתעקש ללכת למזרח) קיטש רומנטי שלמרות חנפנותו ל"טבע" נשען על יסודות דומים.
המוזיאון היה יכול כבר לפני עשרות שנים לקום מטעותו ולתקצב שתילה מחדש וגם ריצוף לנכים בעלות מכירת ציור בודד מהאלפים והרבבות שיש לו. אף פעם לא מאוחר מידי.
ולמרצים, לאדריכלים ולשאר העוסקים במלאכה. אנא החליטו האם אתם טכנאי שיניים או אמנים.
צחקתי הרבה לנוכח להבות האש שלך
הרוזמרינאים עלו על מכרז לכל החיים.
בכפר סבא מישהו נשאר עם עודף עצום של סנויטליה
והצליח לשכנע בעירייה שזה מה שהם צריכים לשתול בכל מקום.
וגם שיחים ששותלים פה לפרנסת הגזמים-גדמים.
פשוט כואב לראות את זה, ואני לא מקצועית – כמוך…
אש ותמרות עשן בבית הלבן. איזה נביא יהיה ללא זעם?
אסתר אין עירייה שלא משתמשת ברבבות רוזמרין. אבל גם אם ישתמשו בעוד מאה או שלוש מאות מינים זאת עדיין שאלה של איך. האופן בו היום עובדים אדריכלי נוף הוא זוועה. כל תיכוניסט עם עשר דקות הכשרה יכול לתכנן זאת.
הגינון הציבורי בישראל הוא טרגדיה.
הון עתק מושקע ומנוהל על-ידי אוסף עצום של טמבלים חסרי כל הבנה בבוטניקה
או סתם פחדנים אשר חשים פחד מוות מפני הסיכוי שאולי מישהו
אי פעם יבקש מהם הסבר מדוע שתלו צמח כזה ולא אחר ולכן ממשיכים לבצע קופי-פייסט אינסופי של מה שנראה להם כמו ללכת על בטוח.
תחזוקת הגינון בישראל היא טרגדיה שנייה שבה באופן מדהים הצליחו לעלות על נוסחה גאונית שבה כ-ו-ל-ם מפסידים.
עצוב עצוב עצוב והנורא מכל – שמדובר על נזקים לדורי דורות
תודה. מרגיז.
האם התרשמת שמצוי בארץ איפה-שהו
גן רציני בעל מבט ארוך טווח, בעל רצינות גינונית, בעל מגוון עשיר-יצירתי?
משהו שבעתיד יוכל לעמוד כגן ארצישראלי מרשים ובעל ותק? או מקום שכבר הגיע לבגרות?
ארז וטל לוטן ניסו לעשות משהו מורכב יותר בהוד השרון בפארק החדש, הבנתי שנתקלו בבעיות שונות בביצוע, אך גם שם שלד העצים הראשוני בעייתי. באופן כללי זאת בעיה יסודית, עמוקה מאוד שעוברת ככול הנראה עוד בהכשרת בעלי המקצוע. ההנחה שיכשירו כך דורות של סטודנטים בבצלאל במחלקת ארכיטקטורה נשמעת מופרכת אבל במחלקות של אדריכלות נוף זאת עובדה מוגמרת. ככה זה.
זה לא תחום המקצוע שלי, אבל התחברתי לתחושת ההחמצה. תוכל לצרף תמונות והסברים מלומדים של גנים שכן ראויים בעיניך ?
מצטרף לבקשתו של צוף.
היות וגם אני איני מהתחום לרוב אני מבקש עצת/עזרת המוכר בבחירת העצים וצמחים מתאימים.
אשמח לראות כיצד נראה גן אחר או גינה אחרת שיצרו ערב רב של צמחיה ראויה למרחב.
תמונות ורשימת צמחים לתמונה רק יעלו את הערך המוסף בהבנת הנקרא.
תודה
המאמר הזה שלך, על הגינון במוסד ון-ליר ובמוזאון ישראל, הוא כמים חיים בשממת העיסוק והדיון בתחום היחס בין צומח והמקום [מבנים, רחובות, קהילות, מוסדות] בארצנו. דיון נכון ובעיקר – מבטא רגש ואכפתיות של ממש ולא רק איזו "השקפה" או "קונספט", בצד עניין אמיתי בצומח המקומי באמת ובכל שאלת המקומיות. וראוי להביאו גם בבמות פומביות עוד יותר, הגלויות גם ליצורים פחות גנניים.
הערה לשונית אחת, העשויה להציק, אבל בהקשר הזה, הנוגע במסורות התרבותיות האחראיות לדימויי הגן הישראליים, מאז פרוץ הציונות, ובעיקר במרכזים סמליים כאלה, יש טעם להזכיר זאת:
המלה "פסטורליה", שאני נתקל בה גם בדיונים אקדמיים ומפי מי שאמורים היו לדעת משהו סביבה, היא יצירה ישראלית די מגוחכת, בדומה ל"סלומון" במקום "סלמון", "קוראסון" במקום "קרואסן" וכיו"ב. המונח Pastoral כשם עצם [ולא כתואר], הבא מן האיטלקית Pastorale, המסמן יצירה בעלת אופי פסטוראלי, יכול להפוך ל"פסטוראלָה" בעברית. אבל "פסטורליה" היא אבסורד המבטא איזה עידון מופרז לכאורה [כאילו התאימו אותה לתעתיק העברי נוסח "בכחנאליה"] ובעצם – אי-הבנה וגם חוסר עניין בנושא.
אגב, אני חושב שגן העצמאות בתל-אביב, בתוכניתו המקורית, שנותר ממנה לא-מעט עד היום, הוא מקום מעניין ויפה להשוואה עם השיממון של מוזאון-ישראל.
אני מתנדבת להציג פרויקט צמחיה שתכננתי וכשל לפני שהגיע לבשלות בגלל תחזוקה לקויה
בגלל בעיית סחף קשה תוכננה טיילת בין שני חלקי מושב עם שתילה משני צדי המעבר + תעלה לניקוז הסחף אך בגלל אילוצים השתילה נדחקה לצד אחד והוצרה מאד כך גדל השיפוע ונותרה רצועת שתילה באורך 300 מ' ברוחב 5-6 מ' משופעת מאד
התנאים
שיפוע מאד חד, אזור שמרכז אליו סחף מכל הסביבה, הפרויקט גובל במספר משקים וקיים רצון לא לעורר התנגדויות מצדם, נוף חקלאי פתוח של קצה מושב, חלק מהשטח מוצל חלקית, מעל השתילה כבלי חשמל
התכנון
לדבר עם הנוף החקלאי הפתוח מבלי להזיק לו, תחזוקה נמוכה ברורה וקלה, צמחיה חסכנית, פריחה רבה כדי שלא ישתלו שם עונתיים בעוד כמה שנים, לגרום לתושבים להגיע ולהנות במקום, להיענות לבקשות הסתרה של בעלי המשקים הסמוכים שנחשפו פתאום בחלקם האחורי
הצמחיה
וטיבר נשתל בשורה אחת או שתיים לויסות זרימת המים ועשה עבודה מעולה
עצים בחרתי בלגרסטרמיה ומגנוליה גדולת פרחים ושתלתי אותם קרוב למדרכה בחלק התחתון
צמחיה נוספת שנשתלה בגושים שונים
מורן החורש, גולנית יובשנית, דודונאה דנה, מיסקנתוס סיני אדג'יו ומגוון, בן עוזרר הודי, בולבין שיחני, אנטריקום, אגפנתוס בוטניקה, המרוקליס, דיאנלה ליטל רב, דיאנלה מגוונת, ננדינה קומפקטה, שרך קירטומיון חרמשי, ליריופה כדנית אברגרין ג'יאנט, מיאופורום קטן עלים ארגמני, מרווה אינדיגו, קניפופיה אשכולית מזנים שונים, חמנית שרועה, צמחי תבלין לשימוש התושבים
בהקמת הגן הושקעו מאות אלפי שקלים, השתילה התפתחה מצוין, הוטיבר עבד מעולה כבר בחורף הראשון. הגשתי תכנית תחזוקה לפי צמח – להגיע 1-3 פעמים בשנה לכל צמח ולעשות מה שצריך..
בפועל זה לא עובד ככה, הפועל של הגנן מגיע לשטח לפי סבב סידור העבודה שלו ועושה מה שנראה לו כי אין לו מושג מה נכון.
הוטיבר אמור להגזם אחת לשנה-שנתיים עד לקרקע. הדודונאה אמורה להגזם כדי לא להפוך למפלצת, המיסקנתוס, מרווה אינדיגו.. כלום לא קרה בזמן
העובד מגיע עם המגזמת, עובר על גבי הצמחיה ומאחד אותה למן משטח יפה חסר שם וזהות והופך את הגן למשהו אחר.
התרעתי והזהרתי כמה פעמים אך בלי השגחה צמודה זה לא יכול לעבוד ואי אפשר השגחה צמודה
מתוך המשטח הגזום מבצבצים שפיצים של דיאנלה ליטל רב ושאריות של אנטריקום ביחד עם גזעים של עשביה חיה ומתה באותה היררכיה בדיוק
הדודונאות יותר גדולות מהמגנוליות ונשענות קדימה לכיוון האור
פשוט לבכות
ענבל תודה. ראשית הרשימה שנתת היא עדיין מאוד מצומצמת, בכמה עצים מדובר? אם למעלה מארבעה הרי שיכולת להוסיף עוד, בסדר גודל כזה אין צורך ביותר משניים-שלושה עצים מכל מין, לפעמים מספיק גם אחד. יש שם 20-25 מינים. לדונם וחצי זה מעט מאוד היית יכולה להגיע בקלות למאה מינים ויותר, כולל הצורך בייצוב המדרון, זאת ניתן גם להיעזר באמצעים טכניים. לגבי התחזוקה, ראשית זאת בעיה שצריך לקחת בחשבון. עדיף להשתמש במינימום צמחיה הדורשת בכלל גיזום לצורך חידוש או "ניקיון". אך חשוב יותר, אולי החשוב ביותר הוא שתילה מראש של צמחים עם גודל אליו שואפים. דודונאה שתולה לעיתים קרובות כצמח הדורש ריסון, זהו שיח גדול מאוד, כמעט כל זניו כאלו. לכן הטעות היא שלך ולא של הגנן. כך גם הנטייה כלפי האור. התכנון של צריכת האור של כל צמח צריכה להילקח בחשבון כבר בתכנון כולל המעברים העתידיים לאחר שנים משמש לצל. לעיתים ניתן לשתול מראש צמחי חלוץ קטנים יותר לשמש ובינהם צמחיית מעבר לצל שגדלה לאט יותר אך עם הזמן אלו ישלימו את אלו ויהפכו לדומיננטים בזמן שהראשונים מתנוונים ומתים.
אריאל תודה רבה!
ערן וצוף מקובל שאין הנחתום מעיד על עיסתו אך אני מפנה אתכם לגינות פרי תיכנוני שמופיע למעלה. אעדכן אותם היום ומחר עם עוד תמונות
תודה אבינדב.
שכחתי לציין את הצורך הברור מאליו באחיזת הקרקע. אמנם יישמנו גם רשת קוקוס אבל הצמחיה עשתה עבודה טובה לפני החורף והיו מעט מאד מקומות שהקרקע נפרצה בהם.
מסכימה לגמרי שאחריות התכנון לצמח הנכון במקום הנכון, עם זאת יש לגן חזון ובחזוני גוזמים את הדודונאה אחת לשנה בסוף הפריחה והיא תשמש כשיח ולא כעץ, זו דרישת תחזוקה מאד נמוכה והגיונית. פחות מזה יהיה פשוט לעזוב את הצמח לנפשו.
לדודונאה יש תפקיד חשוב בנוף החורפי. ערוגות יבשושיות למראה עלולות להתמלא בפרחי עונה אם למזכירות תגיע תלונה שהגינון "מוזנח".
לגבי רמת הגיוון שתיארת, זה לא הטעם שלי. יש בשטח עוד צמחיה שכרגע לא עולה בזכרוני אבל לגמרי לא ברמת הגיוון שאתה מציין.
יש צמחי חלוץ, יש דגניים מהירי השרשה שהחזיקו את הקרקע העליונה, משתרעים שעשו עבודה מופלאה שהוכיחה את עצמה 5 חודשים אחרי השתילה בסופה מטורפת שהתחוללה בשרון, ומעל לכולם מככב הוטיבר.
לגביו תכננתי שהגנן יקצור לחידוש אחת לשנתיים. מדי פעם מביאים לפה מגרסת גזם ורציתי שהגיזום והמגרסה יתואמו לאותו המועד כדי שייגרס. גם זה לא עובד. הוטיבר מגיע למימדי ענק. צמחים ששתולים קרוב יחסית למעבר פולשים לתחום המדרכה ונגזמים מכוער ע"י הגנן.
אם מתכנן לא יכול לבנות על התחזוקה הוא לא יכול לתכנן, התחזוקה היא אחד מכלי העבודה החשובים בגן, לא פחות משתילה במקום הנכון
אני מסכים שתחזוקה היא הכרח, כמו צחצוח שיניים, גילוח, רחצה ואכילה. כמו תחזוקת התודעה. אך שאלת המינון כמו בכל דבר חשובה ביותר. בין קרוב לאפס תחזוקה ובין גני ארמונות ורסאי המשרע רחב ביותר. גינון ציבורי לטעמי דורש מינימום תחזוקה, גם מפאת האסתטיקה שגיזום מייצר וגם כמובן ממניעים כלכליים שיש להם השלכות רחבות. לכן אפשר באופן כללי לומר שהתכנון צריך להיות ביחס לתחזוקה אבל שוב עולה שאלת נראות. כתבתי גם על כך רבות, למשל שתילת לימונית סיני בקרבת מעבר הולכים נידונה לקיצוץ מתמיד לעומת צמחים עם צימוח "כריתי" יותר כדרדר יפה שלא יוכל להמשיך את דרכו, יש אלף דוגמאות לכך. אמנם גנן צריך להיות גם ספר מוכשר ולא מגרדם עם גרזן אבל התצורה נקבעת בראש ובראשונה על ידי המתכנן, ככול שזה יהיה מדוייק יותר כך תהיה פחות עבודה לגנן.
לגמרי צודק !
צא ובדוק במשתלות, שנה אחרי שנה מתמעט והולך המבחר, וכששואלים את העוסקים במלאכה "מדוע ?" התשובה "אין ביקוש !".
כבר לא ניתן להזמין פריטים הרבה שעדיין נמצאים בקטלוגים האינטרנטיים של "נטף" של "שתילי-הר" של "סלונר" של "מלצר" וכל כיוצ"ב.
עצוב
"כי האדם עץ השדה"
וחברה החיה בריאליטי שכולו אחדותיות משמימה ומזויפת – דורשת גינון דומה.
רק לחשוב שחגה של הכנסת ["יום הולדתה"] הוא ט"ו בשבט…
לתפארת מדינת
בסופו של דבר הטבע יפה ביותר כשהוא פראי ולא נוגעים בו.
ארטיסטיליה כשהטבע פראי ולא נוגעים בו הוא אוכל אותך. אנחנו לא שם.
איזה אפס מי שכתב את זה. בבקשה תישאר בתל אביב, שם ליסוע ברכב זה ממש תענוג! האדריכלות שם היא חיקויים זולים ועשויה מהחומרים הזולים ביותר. ככה זה כשיש הרבה כסף ואפס הבנה באיכות . ירושלים ירוקה בערך פי מיליון מתל אביב האפורה והמזוהמת. אבל אל תשתכנע, תישאר בדעתך, אין מקום לאנשים רעים וחמוצים בבירה המפוארת. תישארו בתל אביב. הכי טובה .תודה